לפני 60 שנים, ב-19 למאי 1958, הכריז הגנרל בדימוס צ’רלס דה גול שהוא “עומד לרשותה של האומה הצרפתית” כדי לפתור את המשבר המדיני והביטחוני החמור אליו נקלעה הרפובליקה הרביעית של צרפת מול המתקוממים באלג’יריה. כמה ימים לפני כן התמרד הצבא הצרפתי שהיה מוצב במושבה, בתמיכה מלאה של הימין והמתיישבים הצרפתים.  דה גול, אשר במשך יותר מעשור שהה במדבר הפוליטי, הצטייר מיד כמוצא היחיד למצב שנראה כמשבר ללא פתרון באופק. כעבור חודשים ספורים הגנראל כבר היה נשיא הרפובליקה החמישית.

אהוד ברק לא הצהיר עד עתה כי גם הוא “עומד לרשות האומה”, אבל ספק אם יש צורך בכך. זה חודשים שהוא מתנהג כמי שמנהל מערכה של איש אחד נגד הממשלה הכושלת. כמה שעות לאחר שנפלו טילים על בתי תושבים בדרום הוא העלה שלב את מתקפתו באמצעות ציוץ פשוט.  נדרשו רק שלושים שניות, אפילו פחות, כדי להבין למה בנימין נתניהו יתמיד בסירובו לצאת למערכה גדולה בעזה, כל עוד המצב הפוליטי מאפשר לו זאת. שלושים השניות הוא הזמן שנדרש לראש הממשלה כדי לקרוא ולהפנים את המשמעות של אותו ציוץ של ברק – “מי משאיר את מירי רגב ראש ממשלה בזמן שיש מצבע בעזה”.

נכון, נתניהו לא היה זקוק למילים של ברק כדי להבין שהוא חייב למנוע אפיזודה מלחמתית נוספת בעזה. הוא הרי הגיע למסקנה הזו כבר מזמן, כאשר הבין שבשנת בחירות עוד אפיזודה כמו “צוק איתן” רק תזיק לו וגם למפלגתו, מה גם שהרווח המדיני ממהלך כזה יהיה מינימלי, אם לא שלילי. אלא שמהבוקר הוא יאלץ להתמודד עם ברק בתחום בו לנתניהו יש חסרון מובנה מול יריבו: קבלת החלטות בעת של משבר ביטחוני.

ברק הבין כבר מזמן שהוא עומד מול חלל הריק של האופוזיציה לנתניהו, ועל כן  הוא יכול לשמש “ראש האופוזיציה בפועל”, בלי שהוא מונה על ידי איש ובלי כל תמיכה מפלגתית. חופשי מכל מגבלה מפלגתית או פוליטית, ברק בפתח במתקפה חזיתית ויעילה נגד נתניהו. עד לאפיזודה הנוכחית ברק הסתפק במתקפה על ההשפעות ארוכות טווח של מדיניות הממשלה. בתחילת השבוע הוא הסלים את המתקפה כאשר יצא בביקורת חריפה על התנהגות ראש הממשלה בפרשת הצוללות.

הלב עם משפחתו הגדולה של מ׳ ועם יחידתו -שאיבדו בן משפחה,לוחם ומפקד יוצא דופן. הראש תוהה על שיקול הדעת של נתניהו והבטן מתכווצת מהמחשבה, שבלילה שבו יודעים מראש, שעומד לצאת מבצע כזה לדרך, עומדת בראש המדינה, בהחלטה אישית של ראהמ- מירי רגב. בעודו מתחמק בפריז משאלות על ׳שוחד כלי השייט׳

— אהוד ברק (@barak_ehud) November 12, 2018

מהבוקר נתניהו יצטרך להתמודד עם הביקורת של ברק גם בתחום של הניהול השוטף של המדיניות הביטחונית, תחום בו יש לברק, כאמור, יתרון “תדמיתי”. בנימין נתניהו לא צריך הפעם לשאול את בנו או רעייתו כיצד לנהוג. הוא יודע שכל הסתבכות ביטחונית בעזה, כל הרוג, כל תקרית שתשתבש רק יעצימו את סיכויו של ברק  להיות החלופה המוסכמת לממשלתו. הוא יצטרך להסביר לנפתלי בנק שכל מחאה על מדיניות הממשלה לא תקרב את מנהיג הבית היהודי לראשות הממשלה, אלא תחזק את טיעוניו של “החייל המעוטר ביותר”.

אלא שהאיום של ברק על נתניהו אינו רק טקטי, ואינו קשור לאפיזודה זו אחרת. לברק יש יומרה אסטרטגית “לעמוד לרשות האומה”, והוא פונה לכל אותו קהל אשר עומד כיום ומשתאה מול תהליך ההתפוררות של הפוליטיקה הישראלית. לפני כמה ימים מנה את השמות של אנשים אשר, לדבריו, יוכלו לעמוד בראש האופוזיציה לנתניהו -מיעלון ועד ציפי לבני. הוא הקפיד לציין שהוא בעולם העסקים, ולא בפוליטיקה. אלא שלכל ברור כי מדובר, מבחינתו, במצב זמני.

אלא שרשימת האנשים אותה מנה ברק הייתה משמעותית. היא כללה את בני גנץ, צפי לבני, אבי גבאי, משה יעלון, דן מרידור ויאיר לפיד. ניתן להניח כי כאשר הוא יעמיד את עצמו ל”רשות האומה”, הוא יקפיד לכלול את האנשים האלה, והכוחות הפוליטיים אותם הם מייצגים. אם יצליח בכך הוא לא יידרש לבנות מנגנון פוליטי, או לגייס משאבים למרוץ. הוא פשוט ישתלט על אלה הקיימים כבר היום. עד שהדבר יקרה סביר להניח שנמשיך לשמוע את ברק תוקף פעם אחר פעם את הממשלה ואת ראש הממשלה, עד שנתניהו, כרגיל, יכנס לסחרור של חרדה ופחד.