בשעה טובה, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה את כוונתה לערוך מפקד אוכלוסין חדש, בשנת 2020. נכון, את המפקד היה צריך לבצע השנה, ולא בשנת 2020, אבל מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.  למעשה, הפעם האחרונה בה בוצע מפקד מלא של האוכלוסייה בישראל היה ב-1995, וב-2008 נערך מפקד ובו החלק המעמיק יותר כלל רק 14% מהאוכלוסייה במקום 20% במפקדים אחרים.

המשמעות הישירה של שהמרווחים הגדולים בין מפקד למפקד היא שאנו יכולים לדון רק בצורה מוגבלת על החברה הישראלית. נכון, יש סקרים אחרים, כמו הסקר החברתי של הלשכה, או סקרי כוח אדם, ויש מחקרים עצמאיים הדוגמים חלק מהאוכלוסייה. כל אלה מספקים לנו נתונים, אך אין תחליף למידע מפורט ומלא על כלל החברה. ככל שישמע מפתיע, מחקרים על החברה והמשק בישראל השתמשו במשך שנים רבות בנתוני 1995 כדי לבסס את טענותיהם בדבר עדתיות, מוביליות חברתית ושסעים חברתיים,  גם כאשר חלפו שנים רבות מאז אותו מפקד. נתוני 2008 שמשו במספר קטן יחסית של מחקרים, מה גם שהם היו חלקיים.

על הסוגיות השונות שעליהן צריך המפקד לספק כמה תשובות ידון המאמר הזה, ומאמרים אחרים שיבואו בהמשך. הפעם צריך להתרכז באחת הסוגיות אשר גרמה ללא מעט דברי הבל, בזבוז אנרגיה והתעלמות מבעיות בוערות ואמתיות. הכוונה היא, כמובן, לכל הסוגיות ה”עדתיות”, על הדיונים הבלתי נגמרים על “הגמוניה”, על כל המילים שנשפכו בנושאים של “זהויות”, “אחוס”לים”, דיכוי תרבותי ומה אירע פה לפני ששה או שבעה עשורים.

אם היה צריך לדון בשאלות של דיכוי והגמוניה, על הדרה כלכלית, חברתית ותרבותית, הרי שצריך היה להפנות את תשומת הלב לאזרחים הפלשתינים של ישראל, זאת בנוסף לשאלות הקשורות לדרכים לכונן מדינה דמוקרטית אמיתית של כל אזרחיה. המפקד צריך לספק תשובות גם על החברה הישראלית, ובמידה וזה אפשרי, על  אופני המגע ההדדי עם החברה היהודית.

לאחרונה פורסם ב- Journal of Ethnic and Migration Studies   מאמרם של ינון כהן ונוח לוין אפשטיין אשר, על בסיס סקר של האיחוד האירופי בישראל, הצליחו להגדיר מדגם של כ-4,000 איש ואישה ממנו היה ניתן ללמוד על זהות הלאומית והעדתית של האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל.  המחברים מצאו שרוב גדול (מעל ל-75% מהנשאלים) מזהים את עצמם כחלק מהקולקטיב הישראלי – יהודי, אם כי יש הבדלים מהותיים על פי מידת הדתיות, מצב כלכלי וכן השתייכות עדתית, כאשר דתיים, בעלי הכנסה נמוכה ומזרחיים מדגישים את הזהות היהודית, ואילו אשכנזים נוטים להגדיר את הזהות הישראלית. לעומת זאת, עדת ה”מעורבבים”, אלה אשר הוריהם מעדות שונות, מציגים זהות ישראלית מודגשת יותר. משמעות הדבר היא שככל שהזמן חולף, הישראליות המכלילה מתגברת.

הסוגיה החשובה במקרה זה היא שהזהות הראשית של הרוב הגדול של הישראלים היא הזהות ה”לאומית” (ישראלית – יהודית), כאשר המזרחיות אינה אלא מעין פן אחד של זהות זאת. הישראליות איננה “פדרציה” של זהויות או עדות, כפי שתיאוריות ה”הגמוניה” מסבירות לנו. היא יותר זהות שמוטמעת בתוך הזהות הכללית המכלילה, וגם פן זה הולך ונשחק ככל שהזמן חולף.

יתר על כן, נתונים על משקי בית של זוגות נשואים לשנת 2015, אשר פורסמו על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בתחילת 2018, מגלים כשיעור הזוגות בהם שני בני הזוג נולדו בישראל הגיע ל-53%, אך אם מסתכלים רק על זוגות שנישאו אחרי 1999 הרי שהשיעור מגיע לכמעט 60%. יש לשער שהמפקד החדש יגלה שאם מסתכלים על זוגות שנישאו לאחר 2010 השיעור יגיע לכ-70%, תוך הגברת ה”ישראליזציה” של הזהות המקומית.

פה המקום להזכיר מאמר נוסף, של פרופסור מומי דהן, אשר פורסם על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנת 2013. על פי ממצאיו של דהן, כור ההיתוך של הישראליות אכן פעל בתחום הכלכלי, במיוחד אחרי שנות התשעים, כאשר התשואה לחינוך עלתה. הדבר הביא מזרחיים רבים לרכוש השכלה אקדמית, ולסגור את הפער בשכר בינם לבין אשכנזים, ולמעשה בין הנשים הוא נסגר. יתר על כן, כאשר בודקים את ההתפלגות של המזרחים על פני סולם ההכנסות מגלים שמשקלם בעשירון העליון מאד קרוב למשקלם באוכלוסייה הכללית, ומשקלם בשני העשירונים הנמוכים קטן. דהן גם מעיר כי התפלגות המזרחיים בין העשירונים הופך להיות דומה יותר לחלקם באוכלוסייה הכללית.

מהנתונים האלה ניתן ללמוד שלא רק שהתיזה בדבר העברה בין דורית של ה”עדתיות” אינה עומדת במבחן המציאות, אלא שאין כיום חפיפה בין “עדה” לבין “מעמד”. דתיות ולאומיות עדיין מציינים קווי שסע בחברה הישראלית, אך קווי התיחום של השסע השלישי הם מעמדיים וחברתיים.  כל מי שמתבונן בחברה הישראלית כיום צריך לתהות למה כל  כך הרבה דיו ואנרגיה נשפכו על הסוגית העדתיות, בעוד שכל כך מעט תשומת לב הופנתה לשאלת צמיחתו ועיצובו של מעמד עובדים חדש בישראל. עברו כבר כמעט שלושים שנה מאז ישראל השתלבה בתהליך הגלובליזציה, עם כל השינויים שהדבר הביא בשוק העבודה. מעמד העובדים הזה יצא לרחוב בקיץ 2011, אבל רק מספר מוגבל של חוקרים הפנו את הזרקור למה שקורה במקומות העבודה, במרחב העירוני הישראלי.

למעשה, בעשור האחרון  לא היה מאבק חברתי אחד אשר לבש צביון שבטי.  השביתות למען זכות התארגנות, המאבקים להעסקה ישירה והמאבקים למען סדר עדיפויות אחר בתקציב חצו כל קוו עדתי. מה שעמד מאחורי המאבקים החברתיים הגדולים בישראל בשנים האחרונות, ובמיוחד במחאה הגדולה של 2011, הייתה התגייסות מלמטה של פעילי מקומיים באין ספור התארגנויות, בלי זהות שבטית או עדתית מוגדרת. סוציולוג משוחרר מסכמות ארכאיות היה אומר שמה שמתהווה בישראל הוא מעמד עובדים חדש, בחלקו הגדול “מעורבב”, וברובו עירוני.

העמידה על פוליטיקה של זהויות היא, במהותה, שמרנית.  היא מקדשת את הניסיון לשמר את המבנים המעמדיים ותרבותיים שהיו קיימים בשנות השמונים, כאשר לדיכוטומיה בין מזרחיים ואשכנזים היה תוקף חברתי וכלכלי, ומושגים של מעמד חפפו את אלה של עדה. ספק רב אם עובדת סוציאלית המועסקת בעבודה קבלנית, בשכר של 4,500 שקל לחודש, מוצאת נחמה במחשבה ששניים מסביה באו מפולין ועל כן היא שייכת ל”שבט הלבן”.

מזווית ראיה זו, אין זה מפתיע שחלק בעלי הגישה ה”עדתית” מעדיפים להעביר את שדה המחקר והדיון לשאלות “תרבותיות”. הם סולדים ממאבקים חברתיים ממשיים, ובמקום זאת מעדיפים לתת דגש לבניית דימויים תרבותיים. שם, במרחב הטהור של ההגות ניתן להמשיך ולקיים את הדימויים של העבר, ולנסות ולשמר את עולם האתמול. באותו מרחב דמיוני מוגן, לא צריך לדבר על נתונים, לא על מספרים, ולא על מגמות חברתיות. באותו מרחב נעלמת המציאות אשר הופכת להיות למאיימת יותר ויותר, מדי יום.  בעולם הדמיוני הזה לא קיימת שאלה של השכר הממוצע של מורה בהעסקה קבלנית, אלא הרעיון של ה”הגמוניה”. תנאי העבודה המחפירים של מטפלות בצהרונים  של משרד הכלכלה  אינם חשובים, ומאבקן של נהגי אוטובוסים או עובדי משחטות לא ראוי לתמיכה, שכן אין הם מתיישבים עם המושג של “הפריבילגיה התרבותית”.