להלן צמד מילים אשר לא ממש עלו לדיון במהלך מערכת הבחירות הנוכחית: שיעורי השתתפות. באקדמיה, ובמכוני מחקר בישראל היו בעבר לא מעט דיונים על הנושא, במיוחד בעשור הקודם, כאשר נרשמה ירידה דרסטית בהשתתפות האזרחית בבחירות. במערכת הבחירות הנוכחית איש לא התייחס לסוגייה, למרות שהיא זו שתכריע, ככל הנראה, את הרכב הממשלה הבאה, ומי יהיה מיוצג בכנסת.
כדאי לשים לב שהדיון איננו על שיעור ההצבעה הכללי, אלא דווקא על שיעורי הצבעה של קבוצות שונות באוכלוסייה, על פי חתך גילאי, מעמדי, מגדרי גיאוגרפי, או כל חיתוך אחר. כך, למשל, במה שקרוי לעתים “מעוזי הליכוד”, שיעור ההצבעה נמוך מהממוצע ארצי. מאמצע שנות התשעים ועד לסוף העשור הקודם פער זה עמד על 4 עד 5 נקודות אחוז. בבחירות של שנת 2013 הפער גדל מאד, כאשר במעוזי הליכוד שיעור ההשתתפות צמח ב-1.3 נקודות אחוז, לעומת קפיצה של 3% בממוצע הארצי. התוצאה הייתה ירידה של כ-11 מנדטים בכוח המשולב של הליכוד וישראל ביתנו, וירידה של הגוש הימין כולו ל-61 מנדטים בלבד. למעשה רק בזכות העלייה בשיעור ההצבעה של דתיים וחרד”לים נמנעה ירידה נוספת לאותו גוש. דבר נוסף אשר פעל לטובת נתניהו ההייתה העליה המשמעותית בשיעורי ההצבעה לליכוד במעוזים של המפלגה, הרבה מעל לשיעור הארצי.
הדוגמא ההפוכה הייתה, כמובן, ב-2015, כאשר שיעור ההצבעה הכללי עלה, אבל שיעור ההשתתפות עלתה במהירות גדולה יותר במעוזי הליכוד – בעקבות הקריאה הגזענית של נתניהו נגד האזרחים הערבים. רוב העלייה התרחשה, כזכור בשעה האחרונה, ובו בזמן שוב נרשם פער משמעותי בהצבעה לליכוד במקומות בהם המפלגה חזקה, לעומת שיעור ההצבעה הכללי לטובתה. עלייה זאת בשיעור ההשתתפות ושיעור התמיכה הגבוה בליכוד היו מן הגורמים המרכזיים שעיצבו את תוצאות הבחירות.
שיעורי הצבעה בבחירות 1996 עד 2015
קשה לנבא, חודש אחד לפני הבחירות, מה יהיו שיעורי ההצבעה בקרב הקבוצות החברתיות השונות, אבל כן ניתן לשער שהם אשר יקבעו את התוצאות. אם שיעור ההשתתפות בקרב הקבוצות אשר מתנגדות לנתניהו יעלה באופן משמעותי, והימין לא יצליח במאמצי הגיוס ההמוני שלו, התוצאה עשויה להיות ניצחונה של מפלגת הגנרלים. לעומת זאת, המשך המגמה שהסתמנה בבחירות הקודמות יכול להציל את כסאו של נתניהו, לפחות עד תחילת המשפטים נגדו. כל זה עלול להשתבש אם מביאים בחשבון את האפשרות של בזבוז קולות בהיקפים שלא נודעו במערכות הבחירות. שיא בזבוז הקולות בכל הזמנים נרשם בבחירות של 2013, כאשר 219,000 קולות ניתנו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. בין 50% ל-60% היו מפלגות מהימין, ובראשן עוצמה יהודית. מהצד השני עלה ירוק וארץ חדשה בזבזו קרוב ל-85,000 קולות.
גיבורת בזבוז הקולות ב-2015 הייתה רשימת יחד, אשר רצה בראשות אלי ישי ובשותפות נציגים כהניסטים – אלה שביבי סרסר אותם לבית היהודי. הרשימה הזו זכתה ל-2.97% מקולות המצביעים, כלומר, 0.28% ממה שנדרש כדי לעבור את אחוז החסימה. אילו שיעור ההצבעה ב-2015 היה נותר ברמה של 2013, ישי וחבריו היו חברי כנסת, וישי עצמו היה היום שר במדינת ישראל. הדוגמא הזו רלבנטית לשלש רשימות בישראל, כולנו של משה כחלון, ישראל ביתנו של אביגדור ליברמן, וזהות של משה פייגלין. עלייה משמעותית בשיעורי ההצבעה, נניח 75% ויותר, תוציא לפחות אחת מהרשימות האלה מהכנסת, ואולי את שלושתן. רשימתו של פייגלין תלויה, על פי המידע של הסוקרים, בהשתתפותם של צעירים בגילאים 18 עד 24 אשר מספרים לעורכי הסקרים שהם בעד הקנאביס, ושום דבר אחר לא מטריד אותם. אלא שקבוצה זו מתאפיינת בשיעורי הצבעה נמוכים, בדרך כלל, כך שיש פער בין מה שנאמר לסוקר למה שקורה בפועל ביום הבחירות.
כאמור במקרה של שיעור השתתפות גבוה במיוחד בבחירות עשויה להביא למצב בו מספר קולות, רובם ממצביעי ימין, ייחשבו “עודפים”, ויעברו לחלוקה בין הרשימות שנבחרו לכנסת על פי השיטה הקבועה בחוק בדר עופר. החוק בן כמעט 50 שנה נועד להטיב עם המפלגות הגדולות, אם כי עד היום לא ניתן לטעון שחלוקה שינתה באופן מהותי את יחסי הכוחות בין ה”גושים”. אולם הפעם זה יכול להיות שונה, בגלל העובדה שבבחירות הקרובות מספר רב של קולות לחלוקת עודפים יבואו מאותן שלש רשימות ימין (אם כי חלק ממצביעי פייגלין באים ממקומות אחרים, על פי התקשורת). חוק בדר עופר יטיב השנה עם רשימת כחול לבן. תנאים כאלה לא היו קיימים קודם לכן, והתהוותם תלויה, כאמור, בשיעורי ההצבעה. תנועה ערה של מצביעים אשר באים לסיים את תקופת נתניהו בשלטון עשויה בהחלט להביא לתוצאה כזו.
