סקרים, כך נדמה, הוא שם המשחק בפוליטיקה הישראלית. הסקרים אינם הנושא הכי חשוב בדיונים הפוליטיים בתקשורת, ובתוך הציבור, הם הנושא היחידי בדיון זה. כל המהלכים שבין המפלגות והסיעות מבוצעים “על סמך הסקרים”. ה”חיבורים” בין מפלגות, הערכת טיב הרשימות, האסטרטגיה הכללית של כל מפלגה,  כולם תלויים בדבר אחד ויחיד, כיצד הם משתקפים בסקרים.

הנה רק לפני כמה ימים כל הפוליטיקה הישראלית החלה לכתוב את ההספד של מרצ בגלל כותרת אחת בעיתון הארץ: “איחוד בין גנץ ללפיד יביא ל-36 מנדטים ומרצ נמחקת”. הספיקה כותרת זו כדי להביא שתי מפלגות, העבודה ומרצ, לקדחת של שמועות, שמועות נגדיות, דיווחים ודיווחים נגדיים בנושא “האיחוד”. כל הדיונים, הפרשנויות והפוליטיקאים, שלפתע נרתמו לעניין ה”איחוד”, שכחו שמעבר לסקר יש גם היתכנות פוליטית ואידיאולוגית שיש להביא בחשבון.

המוזר הוא שרק לפני 4 שנים הסקרים והסוקרים היו מטרה ללא מעט לעג וביקורת, מצד אותה תקשורת המבססת את כל הדיווחים שלה על אותם סקרים וסוקרים. כאשר נודעו תוצאות הבחירות של 2015 היה ברור שהסקרים לא עמדו במשימה של חיזוי של מספר מנדטים, במיוחד במקרה של הליכוד, הבית היהודי ויחד.

השאלה היא, אם כן, עד כמה נלמדו הלקחים של אותה מערכה. חייבים לבחון  עד כמה התלות בסקרים  של הדיווח הפוליטי משקף את החולשה הבסיסית של אותו דיווח, ואת העצלות האינטלקטואלית של הכתבים והפרשנים הפוליטיים. לבסוף, צריך לבדוק עד כמה הסוקרים עצמם מתעלמים מהמגבלות של הסקרים אותם הם מבצעים.

כדי לבחון את הסוגיה הזו הדבר המתאים הוא לבדוק את הסקרים אשר ערך פרופ’ קמיל פוקס, ופורסמו בעיתון הארץ בשבוע שעבר. שתי סיבות מצדיקות בחירה זו. ראשית, הבולטות להן זכו סקרים אלה, כולל האמירה ש”איחוד בין הרשימה של בני גנץ לזו של יאיר לפיד תביא למחיקת מרצ”. הסיבה השנייה היא שפוקס עצמו פרסם לפני כשלש שנים מאמר על הקשיים בהם נתקלו הסוקרים במערכת הבחירות של 2015.

אם להאמין למספרים אלה, מתוך 22 מנדטים אותם מקבלת הרשימה של גנץ כמחציתם, 10 עד 11 מנדטים, באים מתוך הקולות של מפלגת העבודה/המחנה הציוני ואף ממרצ. אלא שאותו סקר מראה ששתי הרשימות האלה יורדות מ-29 מנדטים ב-2015 לכ-9 מנדטים בבחירות של ה-9 לאפריל. במילים אחרות, מעבר לאותם מנדטים שלפי פוקס עומדים לעבור לגנץ, עוד 9 מנדטים עוברים למפלגות אחרות, ובמקרה זה מפלגות הימין כמו הליכוד, הימין החדש או הבית היהודי. גם אם מביאים בחשבון מעבר קולות שעברו יחד עם ציפי לבני, קשה להאמין שאלה הלכו דווקא לכיוון של מפלגות ימין.

הסוגיה השנייה אשר אינה מתיישבת עם ההיגיון הפוליטי היא העובדה שפוקס מצא שכמעט מחצית של המשתתפים בסקר שהוא ערך ציינו שהם נגד המשך כהונתו של בנימין נתניהו כראש ממשלה. על פי הסקר 47% מהמשיבים ציינו שהם לא רוצים בעוד קדנציה של נתניהו, ורק 35% רוצים לראות את נתניהו ממשיך בתפקידו. הבעיה היא שאותו סקר מוצא שהקואליציה אשר תביא את נתניהו להמשך כהונתו מונה כ-65 מנדטים, או 67 מנדטים. יתכן, כמובן, שהנתון הזו הוא תוצאה של בלבלול פוליטי אצל הציבור, אך באותה מידה יתכן והממצאים האלה מצביעים על בעיות עמוקות בבניית המדגם, או פיענוח הקולות של אלה אשר הודיעו שטרם החליטו על הצבעתם.

קשה לטעון שפוקס אינו מודע לסכנות האפשרויות של תחזיות בחירות בעידן הנוכחי. במאמר אשר פורסם לפני כשלש שנים, בספר של המכון הישראלי לדמוקרטיה שהוקדש לבחירות לכנסת העשרים, הוא בחן בקפדנות את הסיבות לכישלון הסקרים של 2015. כאשר הגיע לשלב הסיכום של מאמרו כתב פוקס את הדברים הבאים:

“כמו במערכות בחירות קודמות, אמת המידה להצלחתם של סקרי הבחירות שנערכו ב–2015 הייתה מידת סטייתם מתוצאות הבחירות, ובמדד זה הם קיבלו ציון “מספיק בקושי”. בחיפוש הסיבות לכך, החשודים המידיים העיקרים היו המדגמים הלא מייצגים. בהקשר זה הועלתה הטענה שבשנים האחרונות יש קושי אינהרנטי בדגימת מדגמים מייצגים. אין מדובר בתכנון לקוי של הסקרים אלא במשימה שהופכת קשה יותר ויותר. הקושי אינו חדש  2015. אלא רק התעצם לאחרונה.”

יש להניח שקשיים אלה רק התעצמו מאז 2015, ועל כן אפשר להרגיש תסכול מהעובדה שכל המידע והפרשנות הפוליטית שישראלים מקבלים מבוססת על סקרים. לא רק זאת, אלא שפוקס עצמו עומד על בעיה נוספת, חמורה לא פחות, בכל הקשור לסקרים בעת הזו. בכל מערכת בחירות קיימת כמות לא קטנה של משיבים אשר מוסרים לסוקר שהם טרם החליטו.  בעידן של נאמנות חלשה למפלגות, כאשר כל אירוע יכול להשפיע על המצביעים, והשפעתה מתעצמת בעידן של המדיה החברתית, לא ניתן לדייק במידת הכוונות של אותם מצביעים.

כיצד יש להבין דברים אלה של פוקס? בעבר, גם כאשר הופיע קבוצה גדולה של מתלבטים אשר “טרם החליטו” אפשר היה לפענח את כוונת ההצבעה שלם באמצעות מודלים סטטיסטיים, כאשר אחד המרכיבים הייתה למי הם הצביעו בבחירות הקודמות. אלא שהניתוח של פוקס עצמו מוביל למסקנה שהדבר אינו אפשרי, או שהסיכוי לפיענוח מוצלח ירד באופן משמעותי. העובדה היא שב-2015, ככל שהמועד הבחירות התקרב כך נעשו התחזיות של הסקרים לפחות מדויקים. ב-2019 עבודת התחזית הופכת להרבה יותר קשה.

כנראה שעבור פרשנים וכתבים פוליטיים לכל הסייגים האלה, גם כשהם חמורים מאד, אין כל ערך. הם רוצים רק דבר אחד: תחזית מנדטים. כמה לליכוד, כמה לגנץ, כמה ללפיד וכן הלאה. העיקר הכותרת, והפרשנות הידענית, גם כאשר מאחורי כל אלה אין ולא כלום. הציבור דורש סקרים, ועל כן סקרים הוא יקבל.