kriahofshit@gmail.com

תכנית הסיפוח של מדינת המתנחלים

שבוע לאחר ההכרזה על הקדמת הבחירות בישראל ונראה שהמפה הפוליטית הישראלית, במיוחד בצד הימני, נכנסה לסוג של תסיסה, וגם מה שמכונה מרכז עובר טלטלה עם כניסתו של בני גנץ למערכת המפלגתית. את גנץ, אגב, מקטלגים ב"מרכז" מתוך הנחה שלשם הוא חותר, אם כי אין לאיש מושג לאן הוא בעצם חותר.

כאמור, תשומת הלב של מערכת הפוליטית נתונה בימים אלה לצד הימני, במיוחד למהלך של נפתלי בנט ואיילת שנועד להמית את מה שנשאר מהמפד"ל ההיסטורית, ולהקים גוף אשר ישאף לייצג את הימין הישראלי על טהרת הגזענות, האיבה לדמוקרטיה ולזכויות אדם ואזרח. על פניו מדובר בצעד אשר מנוגד להגיון של ה"קואליציה הטבעית" של מפלגות הימין, על פיו הליכוד הוא הגוף הדומיננטי, אבל משתף בשלטון גם את ה"שותפות הטבעיות". למעשה, המהלך של שקד ובנט מצהיר, באופן גלוי, שהם לא רואים את עצמם כשותפים של הגוף הבכיר, אלא כמי שמנהל את הימין כולו בישראל.

מהבחינה המספרית, מעשיהם של בנט ושקד מעמיד את הימין בסוג של סיכון. מצד אחד, הם יכולים לקלוט במסגרת החדשה את אנשי להב"ה ויתר הקבוצות הרדיקליות, לצד החלק של ש"ס שהולך אחרי אלי ישי. מצד שני, עוגת המנדטים עבור הימין  פחות או יותר יציבה, במקרה הטוב, ואף יורדת במקרה המציאותי יותר. לכן הופעתה של ההתארגנות החדשה יכולה לדחוף את המפד"ל/בית יהודי, ו/או את ישראל ביתנו  ו/או את ש"ס מתחת לאחוז החסימה, ובכך להקטין את הסיכוי של "קואליציית הימין" לשוב ולהרכיב את הממשלה הבאה.

אין ספק ששני הפורשים, אשר תכננו את צעדם מבעוד מועד, מודעים היטב למשמעות מהלכם, אך מנקודת ראותם היו להם מספיק סיבות להוציא לפועל את תכניתם. סילוקו של בנימין נתניהו מהזירה הפוליטית הישראלית הוא תנאי הכרחי לקידום מטרותיהם: תפיסת ההנהגה של הימין בישראל בדרך למאבק על הפיכת ישראל למדינה על פי מידותיהם.

למסקנה זו הם הגיעו מתוך הבנה שהם נקלעו למצב בו נתניהו שולט הודות לשני תהליכים הקשורים אחד לשני: תהליך של קניבליזציה של "מחנה הימין" על ידי הליכוד, כלומר הסטת מנדטים מהמפלגות האחרות בימין לליכוד, ושנית, פרסונליזציה של הפוליטיקה הימנית. במקרה זה ה"מנהיג" הוא זה שמגלם את האידיאולוגיה של המחנה כולו. אכן, בנימין נתניהו יכול לטעון, במידה גדולה של צדק, שהימין זה הוא.

הקניבליזציה של קולות הימין עד לידי הליכוד דורש הסבר, בגלל חשיבות התופעה ומה שהיא מסמנת. מאז 2003, כאשר קולות הימין הגיעו לשיא, התמיכה בימין הישראלי לא רק שלא גדל, אלא קטן, כפי שכבר הובהר במאמר קודם. את הנקודה הזאת חייבים להדגיש כל פעם, לאור הנטייה בתקשורת הישראלית להציג את הימין, ובפרט את נתניהו, כ"שליטים הטבעיים" במדינת ישראל.  למעשה, הקטנת מאגר הקולות דרבן את הליכוד, ובעיקר את מנהיגו נתניהו, להסיט קולות מהמפלגות ה"שותפות" אליו, גם כדרך להציג הצלחה אלקטורלית, וגם, ובעיקר, כדי לבסס את מעמדו ולמנוע צמיחת אופוזיציה בתוך "המחנה".

המאבק על מאגר מדלדל של קולות הכריח את המפלגות השותפות לנתניהו, ואת ראש הממשלה עצמו, לבסס את האסטרטגיה שלהם על "פנייה אל הבייס". מכאן הנימה הפופוליסטית שהשתלטה על הפוליטיקה הימנית. הדבר יצר מעין מעגל קסמים, בו השוליים הליברלים יותר בימין נדחקים אל עבר מה שבישראל מכנים "מרכז", מה שמקטין עוד יותר את המאגר הקיים של קולות לימין. מצד שני, קבוצות שלמות של אנשים שלא מצאו עוד כתובת בימין הישראלי יצרו הזדמנות להתארגנות של "המרכז". קודם היה זה יאיר לפיד, לאחר מכן משה כחלון והפעם מסתערות עליהם מסגרות פוליטיות חדשות ומשונות, מבני גנץ עד אורלי לוי.

בנט ושקד היו ערים לתהליך צמצום עוגת המנדטים של הימין והסטת הקולות לליכוד.  הם חוו אותו על בשרם בשנת 2015, כאשר נתניהו הצליח לקצץ את כוחם מ-12 מנדטים בבחירות 2013, ל-8 מנדטים בלבד בבחירות לכנסת העשרים. קריאת העצמאות שלהם מנתניהו באה כדי להדגיש שהם מתכוונים להתבסס על התשתית של מדינת המתנחלים, כדי לקיים חלופה שלטונית. הטיעון שלהם הוא פשוט, אם הימין הישראלי מתבסס על הכוח הארגוני של מדינת המתנחלים, ועל ההתארגנויות הימניות בישראל, אין כל סיבה למסור את השלטון לליכוד. אם מדינת המתנחלים היא שעושה את העבודה ביום פקודה, למה להסכים שנתניהו יתווך בינה לבין מדינת ישראל, כאשר ניתן לספח את המסגרת הישנה שנקראת מדינת ישראל ולבלוע אותה.

השאר תגובה