יש להניח שלכל אדם הגיוני במדינת ישראל נדרשו פחות מ-30 שניות כדי להבין שיש קשר הדוק בין ההחלטה להקדים את הבחירות לכנסת ל-9 באפריל ובין ההודעות של היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ופרקליט המדינה שי ניצן, בדבר הסיכום המתקרב בתיקיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. ההנחה, או ההימור, של נתניהו היא שמנדלבליט יהיה פחות להוט להגיש נגדו כתבי אישום אם הדבר יתרחש בסמוך לבחירות, ואם הוא ייבחר מחדש לראשות הממשלה.
ככל שניתן להעריך לסברה זאת יש על מה להתבסס, והמהלך מתאים לדפוסי מחשבתו של נתניהו, אשר מספיק נואש כדי להשתמש בכל כלי אפשרי כדי לעצור את התהליך המשפטי. אלא שגם נתניהו יודע שיהיו לחצים גדולים מאד, בעיקר מתוך הפרקליטות, להודיע לציבור מה כוללים התיקים של ראש הממשלה, כדי שהבוחרים יקבלו את מלוא המידע הרלבנטי.
לכן, כדאי להביא בחשבון עוד גורם אשר מן הסתם, הצטרף לאיום בכתבי אישום, בשיקוליו של נתניהו. תורת החמוצים שלו גורסת כי יש להעמיד מול האוכלוסייה תמונה של כלכלה משגשגת, בזכות גאוניותו הכלכלית, ורק התקושרת והאופוזיציה “החמוצים” מסרבים להכיר בכך. אלא שבחודשים האחרונים החל להתברר כי המשק הישראלי עלול להיקלע למצב של צמיחה נמוכה, עד כדי האטה של ממש, לצד בעיות בתחומי התקציב, ועם מתחים חברתיים שגוברים. ההכרה שמצב כזה אפשרי, ואפילו יותר מכך, הלכה וגברה אצל נתניהו לאחרונה. העובדה ששותף הסוד שלו להקדמת הבחירות היה שר האוצר משה כחלון, רק מחזקת השערה זו.
אלא שכל אלה שייכים לעבר, ועתה צריכים איפה נמצאת הפוליטיקה הישראלית בפתח מערכת הבחירות. אם להאמין לעדת הפרשנים הפוליטיים, הבחירות כבר הוכרעו. באותה נשימה בה הודיעו ערוצי התקשורת השונים על החלטת נתניהו, הם כבר הכתירו אותו ראש ממשלה לארבע השנים הקרובות. למעשה, מי ששמע את מהדורות החדשות מיד לאחר הודעת סיעות הקואליציה היה יכול להתרשם שאין כלל טעם לקיים את הליך הבחירות. הרי ממילא בנימין נתניהו עומד לנצח, והקואליציה הנוכחית היא שתמשיך לשלוט בשנים הקרובות. אפשר לכנות זאת תסמונת “נתניהו שאין בלבדו”.
שלושה מאמרים קודמים, בהם הוצגו נתונים ארוכי טווח על הבחירות בישראל, הראו עד כמה הגישה הזו מופרכת מיסודה. מנתונים אלה עולה שהימין הישראלי, ובראשו נתניהו עצמו, עומדים בפני בעיות אלקטורליות לא פשוטות, לנוכח שינויים מבניים בכלכלה, בדמוגרפיה ובחברה בישראל. בגלל הקדמת הבחירות כדאי להעמיק את הניתוח שהוצג במאמר הראשון, אשר הוקדש לירידה לאורך זמן בכוחו של הימין, והעברת קולות מהמפלגות הלוויין הימניות אל הליכוד.
מספר מנדטים של הימין כולו ושל הליכוד 1977 עד 2015
לכאורה, ה”מחנה” כולו הלך ביום א’ אחרי נתניהו כאשר מסר את הודעתו על קיום הבחירות ב-9 לאפריל. התייצבות זו הייתה יותר הכרה בדיעבד במעין פוטש שביצע ראש הממשלה, מאשר תמיכה נלהבת במהלכיו. למעשה, למפלגות השותפות לנתניהו התברר כי הוא החל לשקול לפני כמה להקדים את ההליכה אל הקלפי, מתוך אמונה שהוא יתגבר, גם הפעם, על האופוזיציה נגדו. לחברות הקואליציה אין כלל ביטחון כזה, ואם מסתכלים על הנתונים ההיסטוריים, חלק מהן עומדות בסכנה של היעלמות.
כפי שתוצאות הבחירות הקודמות הראו, תהליך הקניבליזציה של הימין על ידי נתניהו מלווה בהפיכתו של ראש הליכוד ל”מנהיג” הימין. במקרה זה ה”מנהיג” הוא זה שמגלם את האידיאולוגיה של המחנה כולו. אכן בנימין נתניהו יכול לטעון, במידה גדולה של צדק, שהימין זה הוא. נתניהו הוא המתווך בין הקבוצות השונות ב”קואליציה” לחברה הישראלית, וגורל הימין כרוך בגורלו. נכון, ישראל אינה המקרה היחידי בו המעבר מדמוקרטיה אל משטר אוטוריטארי כרוך בהפיכת אדם אחד ל”התגלמות” המחנה, אך הדבר אינו הופך את נתניהו לפחות מאיים. במקרה זה האיום הוא, קודם כל, על המפלגות ה”שותפות”, זאת נוכח הכוונה הכמעט מוצהרת של נתניהו להפוך לראש הסיעה הגדולה ביותר, כלומר על כוונתו להמשיך בתהליך הקניבליזציה של מחנהו.
מה שחשוב לזכור, בכל מקרה, שתוואי זה כרוך בסיכונים ידועים לליכוד ומנהיגו. ישראל ביתנו, ש”ס, הסיעות החרדיות צריכות להביט בדאגה אל מה שנעשה על ידי נתניהו מזה עשור, ולשאול איפה הן משתלבות בתכניות שלו, והאם הוא עלול להביא לחורבן שלהן בקלפי. המהלך של הורדת אחוז החסימה, אותו רצה ראש הממשלה לקדם, נזנח ועתה לפני אריה דרעי ואביגדור ליברמן עומדים שלושה חודשים גורליים. אם לפחות אחת מסיעות אלה לא תעבור את אחוז החסימה, יהיו לכך השלכות חשובות על מבנה הכנסת.
הדבר השני אשר צריך להדאיג את הימין הוא המשך אובדן קולות למה שמכונה אצלנו “מרכז”, בעיקר כאשר מדובר במצביעי של הימין ה”רך”. כפי שמראים הנתונים שהוצגו במאמרים קודמים, קולוטת אלה נוטים שלא לחזור לימין, ובכך הופכים השוליים היותר ליברליים של הליכוד, ואפילו כחלון, למטרה ליש עתיד או מפלגה מרכזית חדשה. מנהיגי המפלגות הימניות מכירים באפשרות שאובדן קולות למרכז, בצירוף מחיקת אחת או שתיים מהמפלגות הקטנות יותר, הן סכנה של ממש להמשך שלטונם.
אז לפני שמכתיבים את נתניהו כראש הממשלה של ישראל לאחר יוני 2019 כדאי לבחון נתונים ומספרים. אם הסוקרים אינם יכולים לנטוש את אזור הנוחיות שלהם, ולהתמודד עם האפשרות שהמגמות שהסתמנו בישראל מאז תום הבחירות של 2009 ימשיכו לסמן את הדרך בה תלך הפוליטיקה המקומית.
