kriahofshit@gmail.com

אפודים צהובים?

121218_lapid-688x387

בשבוע שעבר קיבלנו בישראל את הצד הפחות אפל של הגלובליזציה. קבוצות של אזרחים החליטו שהדוגמא של המחאה בצרפת נגד  יוקר המחייה מתאימה להם, ועל כן יזמו הפגנות של לובשי אפודים צהובים. גם התקשורת עטה על מה שהיא כינתה "גל התייקרויות", כך שלפתע היה נראה שאנו חוזרים לימי קיץ 2011. יש להזכיר שזה קרה תוך כדי רצף של התקפות על חיילים ומתנחלים בגדה המערבית, מצד חוליה, או חוליות, של החמאס.

עד כמה המחאה המתוכננת חשובה ומשמעותית? המערכת הפוליטית, כך נראה, חושבת שמדובר ביוזמה בעלת פוטנציאל, ומגיבה בהתאם. שר האוצר משה כחלון, אשר נלחם על עתידו הפוליטי, פעל ממש מהר, בנחישות, באומץ רב.....והודיע שהוא יקים ועדה. לא סתם ועדה, אלא ועדה בראשות ירון זליכה, אשר אוהב להתראיין בנושא, אך לא ברור מה הם כישוריו המיוחדים. לדבר  על "רפורמות והפחתה של רגולציה" זה כמו להגיד שהוא בעד מזג אוויר אביבי. כחלון וזליכה יכולים להתנחם בעובדה שהם לפחות נשמעו רציניים. לעומתם יאיר לפיד, עם אפוד צהוב לגופו, שבר שיא ציניות וגיחוך, על רקע שכונתו האמידה והשבעה.

למען האמת, התגובות של המערכת הפוליטית הישראלית היו צפויות למדי. כל פעם שהמצב החברתי בישראל עולה על סדר היום הציבורי/חדשותי, הפוליטיקאים המקומיים חשים צורך לבקר במקדשה של "התחרות", ולהישבע בשמה שבע פעמים. הדבר משותף לא רק לשרי הממשלה, אלא גם לאנשי האופוזיציה, אשר חוזרים ומספרים על מעלות הרבות של התחרות החופשית, והחטאים של השלטון שמונעת את קיומה.  

עיתון די מרקר, וכל הכותבים בו, הם שליחי האמונה הזו, הגורסת שרק מונופולים מלאכותיים, אשר נתמכים על ידי הממשלה, הם אשר מונעים קיום תחרות אמיתית, באמצעותה ניתן היה למצוא פתרון לכמעט כל בעיה, לרבות יוקר המחיה. תורת "הון -שלטון – עיתון"  שפותחה בדי מרקר באה להסביר, אם כן, למה הקפיטליזם המודרני, או לפחות הקפיטליזם בגרסתו המקומית, לא מצליח להניב את התוצאות החיוביות שמצפים ממנו. הכול עניין של הסדרים בין פוליטיקאים ל"טייקונים" ומניעת  מסר התחרות על ידי תקשורת מגויסת לטובת המונופול. בגלל מצב אומלל זה המרווחים שגובים המונופולים רק עולה, והפריון נשאר תקוע .

ההנחה הבסיסית של גישה זו היא שנקודת המבט החשובה ביותר היא של ה"צרכן". זהו הגיבור האמיתי של כל הדיונים סביב הרפורמות המובטחות על ידי השלטון. בשביל די מרקר האויב של הצרכן הוא מונופול, הידיד של המונופול הוא השלטון. אלא שהבעיה של רוב הציבור בישראל אינה "צרכנית" אלא מעמדית. כבר שלושה עשורים ביותר השינויים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים מביאים לירידה של חלקם של העובדים בהכנסה הלאומית, והחלפתם של עובדים במכונות, במיוחד בסקטורים שנחשבו "טובים" עד לשנות השמונים והתשעים.

חלקם של העובדים בהכנסה הלאומית ירד מאז תחילת המאה כמעט ברציפות, מ-68.8% בשנת 2000 ל-59.3% בשנת 2016, על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. התהליך הזה, יחד עם ההפרטה של שירותים ציבוריים והשחיקה בביטחון התעסוקתי של מקצועות שלמים, הם שגורמים לתחושה של מצור אצל משפחות רבות. 

 

תופעות אלה אינן בלעדיות לישראל. הן מצויות במדינות רבות, במיוחד מדינות בעלות אוריינטציה "תחרותית" מובהקת, כמו ארה"ב ואנגליה. התיאוריה הכלכלית יודעת להסביר את התופעה כחלק משינוי מבני שנגרם על ידי תהליך הגלובליזציה והשינויים הטכנולוגיים המואצים, אשר שינו את אופייה של התחרות, ולא צמצמו אותה.

כדי שמודל התחרות עליו חושב עיתון די מרקר יעבוד, הפירמות חייבות להיות הומוגניות, כלומר דומות אחת לשנייה ביכולותיהן הטכנולוגיות. בתחרות החדשה כל יתרון שיש לחברה אחת על פני אחרות בכל מה שקשור לטכנולוגיה, כוח אדם, לוגיסטיקה או ניהול, רק יתגבר עם התחרות עצמה, ולא כתוצאה מהסדר כובל או הגנה של השלטון עליה. ככל שהיתרון של חברה אחד מתגבר, גדלים המשאבים שעומדים לרשותה.

בענפי הטכנולוגיה התהליך הזה הוא ברור, "המנצח לוקח הכול", אומר ון רינן ומזכיר לנו את אמזון, אפל, פייסבוק, גוגל ומיקרוסופט. ענקים אלה צמחו בגלל תחרות על השוק, ולא בגלל תהליכים שהגבילו את התחרות בענפיהם. אך, התהליך מתרחש גם בענפים כמו מסחר או שירותים, כאשר יתרון מסוים של פירמה אחת, מתורגם ליתרון שהולך ומתגבר עם הזמן. אם לפרש את מה ון רינן כותב, התאגידים השולטים בשוק הם הבנים החוקיים של התחרות, ולא הסטייה ממנה.

כאמור, התהליכים האלה משותפים לכלל המשקים המתועשים בעולם. מה שעושה את ההבדל, מנקודת ראות של רווחת התושבים, וחלקם של העובדים בהכנסה, אינה מידת ה"תחרות", אלא מידת ההגנה המוסדית ממנה הם נהנים, בגלל חקיקה ממשלתית המבטיחה רשת ביטחון בתחומי רווחה ובגלל קיומם של איגודים מקצועיים ותנועות אזרחיות הבאים להגן על זכויותיהם של העובדים במדינות אלה.

אלא שם במדינות אלה לא הכול הוא שפיר. יש כיסים נרחבים של תושבים שנשארים מאחור, שמאבדים את מקום עבודתם, שכלויים במשרות בעלות שכר נמוך או נתונים לחסדיהם של קבלני כוח אדם. אלה הם האפודים הצהובים של צרפת, ואלה הם התומכים של הימין הרדיקלי, בהעדר חלופה שמאלית מעמדית מתאימה. כאשר הם מדברים על "יוקר המחייה" צריך להבין שעבורם מדובר על החיים עצמם, ועל האופן בה הקאפיטאליזם השליך אותם לשוליים של קיום רעוע. תחרות זה מה שהם מחשפים. מזה הם כבר קיבלו הרבה בימי חייהם.

השאר תגובה