kriahofshit@gmail.com

זאת לא בועה, זאת הגלובליזציה

לפני כמה ימים פרסם ארגון ה-OECD את הסקירה על הערים והאזורים במדינות החברות בארגון, ומהם עולה כי הפער בין תל אביב, העיר והמטרופולין, לבין ערים ואזורים חלשים בישראל נשמר, ובעצם הוא מייצג תהום חברתי כלכלי. על פי הנתונים של הארגון, תל אביב רבתי נמצא בחמישין העליון של אזורים במדינות ה-OECD בכל מה שקשור לכמות ואיכות משרות, ושביעות רצון מהחיים. הפער בין תל אביב. המטרופולין התל אביבי נמצא בין 5% האזורים הטובים ביותר ב-OECD במה שקשור לאפשרות למצוא משרות טובות או משביעות רצון. ירושלים, לעומת זאת נמצאת ב-25% התחתון באותו סעיף.

הסקירה של ה-OECD מגלה כי הפערים הגדולים ביותר בישראל נמצאים בתחום המשרות, הגישה לשירותים חברתיים וקהילתיים. יש לציין כי כל האזורים בישראל נמצאים בחמישון התחתון בכל מה שקשור לזהום ואיכות הסביבה. לעומת זאת האזורים עם הביצועים הטובים ביותר בישראל מקבלים ציונים גבוהים יותר מהחציון של ה-OECD בכל מדדי של איכות חיים, להוציא הכנסה פנויה, זהום ומספר החדרים לאדם בדירות. לעומת זאת האזורים חלשים נמצאים בקצה האחר. כדאי להאיר שבתחום הביטחון האישי, ישראל נמצאת, פחות או יתור, באמצע הסקלה של ה-OECD, אם כי ירושלים היא בטוחה יותר מאשר אזור המרכז.

אין ספק שהנתונים האלה לגבי הפער שבין “תל אביב” לבין אזורים אחרים בישראל ייראה לרבים סוג של “חיזוק” לכל התיזות לגבי “מרכז” לעומת “פריפריה”, “הבועה” ואם אפשר גם  אישור לכל המיתוסים על “השבט הלבן”. אלא לפני שנזקקים לדברי הבל על סלאח וגיורא יוספטל, כדאי להעמיד את הנתונים בהקשר של התהליכים החברתיים שמאפיינים את ישראל מזה כמעט שלושים שנה. במסגרת הדיון על התפתחויות של העשורים האחרונים, אפשר להזכיר את כתביה של הסוציולוגית ההולנדית- אמריקאית ססקיה סאסקן, במיוחד על ה”עיר הגלובאלית”, מושג אותו היא הבטיעה לפני שנים. סאסן מציינת בספרה “הסוציולוגיה של הגלובליזציה” שהטכנולוגיה והשוק הגלובאלי מאפשרים לחברות רב לאומיות להוציא למיקור חוץ חלק גדול מאותן מטלות שאינן קשורות במישרין לליבה העסקית שלהן, מדובר במטלות ברמות הטכניות הגבוהות כמו ניהול ואבטחת מידע, תכנון תהליכים, שיווק וכיוב’.

תהליך הגלובליזציה התאפיין, אם כך, ביצירת של רשתות של חברות של סיפקו שירותים אלה לחברות הרב לאומיות. בעיר גלובאלית מתקיימות רשתות אלה, תוך יצירת של קשרים חברתיים בין עובדיהן, לצד קשרים עסקיים בין החברות השונות. תל אביב, או המטרופולין התל אביבי, מקיים את התנאים האלה, ומבחינה זאת השתייכותה היא לאותה רשת של ערים גלובליות, אשר פועלות במישור כלכלי אחר מאשר אזורים אחרים במדינותיהן. במובן זה, הפערים בין “תל אביב” לאזורים אחרים בישראל קשור בעיקר לתהליכים חברתיים וכלכליים שהחלו להתפתח בשנות ה-90, עם שילובה של הכלכלה והחברה המקומיות בתהליך הגלובליזציה, והרבה פחות למפאיינים הכלכליים והחברתיים של ישראל של שנות ה-50 ועד שנות ה-80.

תיאור של מה ניתן לכנות מגזר השירותים הגלובאליים ניתן למצוא בדו”ח בנק ישראל האחרון, אשר מקדיש פרק שלם לנושא. על פי נתוני הבנק משקל היצוא של שירותי טכנולוגיה עלית בסך היצוא עלה מ=10% בשנת 1995 ל-29% בשנת 2107.  היצוא הדולרי של שני ענפי שירותי הטכנולוגיה העילית המרכזיים של המשק – תכנות מחשבים ומחקר מדעי ופיתוח – הוכפל במהלך השנים 2011—2017 מ-9 ל-19 מיליארד דולרים, ללא עסקאות חד-פעמיות הנובעות ממכירת חברות הזנק. ענפי שירותי העילית מעסיקים שיעור גבוה במיוחד של עובדים בעלי משלחי יד אקדמיים בתחומי ההנדסה והמדעים.  מרכזי המו”פ של חברות רב-לאומיות, שהם מנוע הצמיחה של פעילות המו”פ בישראל בשנים האחרונות, מתאפיינים ברמות שכר ופריון גבוהות במיוחד.

ניתוח של אותה תופעה, מזווית ראיה של שוק העבודה בישראל ניתן למצוא במאמרם של גלעד בנרד ואיתן רגב על יצירת שוק עבודה “דואלי” בישראל, כלומר שוק בו קיימים שני מקטעים שונים בתכלית, עם קשרים מועטים מאד בינהים. מקטע אחד, הטכנולוגי, עם רמות פריון גבוהות, המתחרה עם פירמות זרות בשווקים גלובלים ומציע שכר גבוה לעובדיו. המקטע אחר, מייצג את “כל היתר”, אך בעיקר עובדים בשירותים של מתחרים בשווקים גלובלים, עם שכר נמוך ורמות פריון נמוכות. ברנד ורגב מציינים שצמיחתו של שוק העבודה הנוכחי קשור לתהליך הגלובליזציה, ולחיסול של תעשיות מסורתיות, אשר התחרו אף הן בשווקים חיצוניים. במקום זאת צמחו שירותייים מקומיים, המציעים שכר נמוך ופריון נמוך. את ההבחנות האלה של ברנד ורגב צריך להשלים עם איפיון של המשרות כ”רעועות”, או כמאופיינות, במידה רבה, בחוסר ביטחון תעסוקתי.

תהליך הקיטוב בין המקטעים חופף, במידה מסוימת, את הקיטוב בין ערים ואזורים אשר עולה מנתוני ה=OECD. אם קיים “קיטוב” חברתי הרי שהוא נובע מאותם תהליכים שתוארו לעיל, ואותם לא ניתן לתאר במובנים “עדתיים”. מחוץ לאותם ענפים “מובילים” נמצאות שכבות שלמות של עובדים, המאיישים משרות רבות במשק, במיוחד בתחומי השירותים והמסחר, אך גם בתעשיות עם רמות טכנולוגיה נמוכות או בינוניות. זהו, בעצם,  מעמד עובדים שהתגבש מאז שנות התשעים, ואין לו מאפיינים “עדתיים”, פרט לתוצאות של תהליכי הדרה של האזרחים הערבים של מדינת ישראל מתחומים נרחבים של שוק העבודה. אל סיפורי ה”בועה” או ה”שבט הלבן” כדאי להתייחס במידה הראויה להם, כחלק מאיזה פולקלור אשר מתייחס לנוף החברתי של ישראל אשר נעלם לו כבר כמעט שלשה עשורים.

 

השאר תגובה