משבר לאחרי החגים
אם זה אוקטובר, וקרן המטבע הבינלאומית מקיימת את הכינוס השנתי שלה, ברור שהבורסות בעולם רושמות נפילות גדולות, והחשש מפני העתיד מתגבר. למען האמת המילה משבר נראית כרגע רק כאחת האפשרויות שבאות בחשבון במשק העולמי. יתכן ומדובר בלא יותר מ”תיקון”, כפי שמצטטים בהדיקות כל ה”מומחים” בראיונות במדיה. אך יתכן גם ומדובר ביותר מתיקון, אבל לא יותר מירידה במחירי ניירות ערך, ללא השפעה ממשית על ההכלכל הריאלית. האפשרות האחרונה היא שמדובר באותו סוף עולם שהיה אמור להתרחש לפני עשור, ונמנע בגלל התערבות הבנקאים המרכזיים. הפעם, יהיה תיקון מוחלט, וכל הסדר הכלכלי חברתי ישתנה. האמת היא שכרגע איש לא יודע מה היא התשובה האמיתית, מבין השלוש, אם כי רבים הם אלה שיטענו אחרת.
על התרחישים ה”רשמיים” המושמעים בימים אלה, למשל בכינוס השנתי של קרן המטבע הבינלאומית, ניתן לקרוא בפוסט קודם בעניין זה. על פי דו”ח היציבות הפיננסית העולמית של הקרן, חשש העיקרי הוא מפני ההשפעה השלילית של מלחמות הסחר, העלאת ריבית מהירה מדי וחולשתם של משקים מתעוררים. גם התרחישים ה”ממוסדים” שמים דגש על רמות המינוף של הבנקים, אשר מעוררת דאגה. מסקנת של בעלי התחזית האלה היא שיש להמשיך, ובמהירות, בעיצוב הרגולציה הפיננסית בעולם. יחד עם זאת, גם הם מודים שמדובר, בסך הכל, בתרחיש, ומרכיב אי הוודאות עדיין בולט מאד.
מה בכל זאת ידוע לנו היו? קודם כל שכמו שאירע בשנת 2008, בעולם יש הר עצום, של חוב. על פי האומדן המקובל, מדובר בסכום של כ-250 טריליון דולר, יותר מפי שלש של התוצר של המשק העולמי כולו. כאשר היחס הון לתוצר הוא כזה (מעל ל-300%), יש כל הסיבות בעולם להניח שחלק לא קטן מאותו חוב הוא פשוט לא יותר מרישום דיגיטלי חסר ערך, כי הנושים לא יקבלו בחזרה את כספם. מכאן ועד למסקנה שעד שכל אותו “הון מזוייף”, הון שאין לא על מה להתבסס, לא יימחק, הרי שהמשבר ימשיך להגירר ללא פתרון. מי שכתב, עוד במאה ה-19, על המשברים כקשורים לרמות החוב, ולרמות המינוף, היה אחד בשם קארל מארכס, בכרך השלישי של קאפיטל.
יש לי ספק גדול אם את הקאפיטאל קראו יותר מ-200 איש במהלך 150 שנה שעברו מאז פרסומו, אבל למזלנו יש כלכלן אחד, היימן מינסקי, שאף הוא הסתכל על רמות המינוף ועל רמות החוב והגיע למסקנות דומות. בזכות המשבר של 2008, שמו ותורתו של מינסקי ידועים כיום. הוא טען שכל מצב של יציבות פיננסית מגבירה את האמון, והדבר יוצר מצב בו השקעות מקבלות מימון בקלות, גם כאשר מדובר במיזמים פחות כדאיים. בהמשך נוצר הר של חוב שלא ניתן להחזירו, וכך מתחיל שלב של חוסר יציבות, תוך חיסול חובות אבודים, וחיסול של המיזמים הלא כדאיים. בעלי הגרסה האפוקליפטית למתרחש בשווקים הפיננסים. הוכלכים רחוק יותר. דעתם היא שהמשבר 2008 הסתיים באופן “מלאכותית”. הרשויות התערבו, יצרו נזילות מלאכותית שלא הייתה כדוגמתה, והביאו את הריביות לאפס. בכך מנעו את חיסולו של החוב ה”רע”, של ההון המזויף.
את הטענה הזו משמיעים דווקא לא מעט כלכלנים בצד הימני מאד, בסולם הרעיוני. הטענה היא שהמשבר צריך להביא ל”חיסול” של חלשים שאין להם יכולת קיום ממילא, כדי לאפשר ל”חזקים” לבנות עלם יציב אמיתי. חברות ומדינות שיש להן בסיס איתן ומשק חזק ישרדו וישגשגו, ואילו כל היתר יעברו שינויים גדולים מאד, או יחדלו להתקיים. ברור שפתרון כזה, או התפתחות כזו, לא יכולים להתקבל על ידי מי שרווחת אנשים עובדים עומדת בראש סדר העדיפויות. בטווח הקצר , ואפילו הבינוני, יהיה צורך למצוא פתרונות להביא להגברת הרגולציה הפיננסית ובמקביל להביא לצעדים להגברת הצמיחה הכלכלית.
אולם, מי שטוען שצעדים “כלכליים” יספיקו כדי להרחיק את ענני המשבר טועה מאד. המאבק הגלובאלי בין הימין, עם חזרתו של הפופוליזם והפשיזם, לשמאל יכריע לא מעט מה יהיה כיוון ההתפתחות הכלכלית העולמית. רעיון שיתוף הפעולה הגלובלי, שעד לפני כמה שנים נוכס על ידי כוחות ליברליים, עומד היום תחת מתקפה חריפה מצד הימני פופוליסטי. התוצאה היא שהסיכוי למשבר כלכלי ושפל ללא תקדים גברו מאד. השמאל הוא זה יצטרך ליטול על עצמו את היוזמם להחזיר את רעיון של שיתוף פעולה חוצה גבולות, לא בדמות גלובליזציה שמיטיבה רק עם בעלי הון, אלא של אינטרנציונליזם שכוונתו לייסד סדר חברתי וכלכלי שיטיב עם האדם העובד.
