kriahofshit@gmail.com

קרן המטבע הבינלאומית: סכנה, מינוף לפניך.

אם לשפוט על פי הטון, והתוכן, של דו”ח היציבות הפיננסית שפרסמה השבוע קרן המטבע הבינלאומית, כדאי למנהלי בנקים ומוסדות פיננסים להתכונן לסבב חדש של דרישות רגולטוריות. הדו”ח, אשר פורסם עם פתיחת הכינוס של הקרן והבנק העולמי, לא משאיר הרבה מקום לאופטימיות, בימים בהם העלייה המהירה של התשואות בארה”ב מזכירה לכולם עד כמה שברירי המבנה ההפיננסי, הקרן רק מוסיפה לאווירת החשש שהולכת ומתפשטת.

למעשה, אנשי הקרן לא ממש התקשו בזיהוי הבעיות המיידיות של המערכת הפיננסית. זה לא מלחמות הסחר אותן התחיל נשיא ארה”ב דונלד טראמפ, מדובר גם במצב הרעוע של כמה משקים, רובם מתעוררים. איש לא יודע לאן תתגלגל ברזיל קיים גם חשש מפני יציאה מהירה, אולי בהולה, של הון מאותם משקים מתעוררים, על רקע עליית התשואות לטווח ארוך בשוק האמריקאי, זאת כאשר מצבם הפיסקלי והפיננסי אינו שפיר. בנוסף יש להביא בחשבון את המצב באיטליה, אשר מנוהלת בידי ממשלה ללא ניסיון, אשר חושבת בעיקר על הדרך לפוצץ את הסדר הדמוקרטי במדינה ובאירופה. אם כל זה לא מספיק, האינפלציה חזרה פתאום להופיע בחלומות הבהלה של המשקיעים והפקידים. מה יקרה, למשל, אם הפדרל רזרב יחליט להאיץ את העלאת הריבית, מי אז יפעל כדי להרגיע את המערכת אם היא תכנס לסחרחורת?

את השם דונלד טראמפ אנשי הקרן לא ממש מציינים ליד המילה “סיכון”, אך ברור לכל שהאיש מטריד מאד את מחשבותיהם של אנשי היציבות הפיננסית. זה לא רק שטראמפ הוא השיא הכי פחות מתאים לנהל משבר עולמי שודרש שיתוף פעולה בין מדינות. מדובר במי בפועל מדליק מדורות, תוך התעלמות מוחלטת מהאזהרות של אנשי הכלכלה בתוך ממשלו, ובקהילה הבינלאומית. “שיתוף פעולה בינלאומי” הוא מושג שמעורר אצל טראמפ חלחלה, והוא לא מסתיר זאת. לא רק זאת, אלא שהוא גם עוין באופן גלוי את כל המבנה שהוקם בעמל ובמאמצים לא קטנים בעשר השנים האחרונות כדי להכניס קצת סדר למערכת הפיננסית. כך, בלי לציין את שמו של האיש בבית הלבן, הדו”ח קורא לממשלות ובנקים מרכזיים לא להפסיק את מה שהוא מכנה “הרפורמה הרגולטורית”, ומעלה בגלוי חשש שיהיה מי שינסה למחוק את מה שהושג בשנים האחרונות, דווקא בימים בו יש צורך בשמירה על יציבות.

החשש של הקרן לא נוגע רק למדיניות של טראמפ, אלא לחוסר האונים של רגולטורים נוכח מה שהם רואים כהתפתחויות מסוכנות במערכת הבנקים. אמנם הדו”ח מתחיל בשבחים הרגיגים ל”התקדמות שכבר הושגה” בכל מה שקשור להלימות ההון, תחת הסעיפים של אמנת בזל השלישית, אבל אלה שבחים טקסיים. עד מהרה הדו”ח מגיע לנקודות הכואבות, והמפחידות. ראשית, מעט מאד נעשה כדי לרסן את המינוף העולה של המערכת הבנקאית. אנשי היציבות הפיננסית של הקרן מתריעים שאם לא יינקטו צעדים כדי להגביל את מתן האשראי בעת השגשוג במשק, ביחס לנכסים של הבנקים, משהו יכול להשתבש מאד בכלכלה העולמית. הבעיה היא שלפקידים אין את העוצמה הדרושה כדי להניע את הפוליטיקאים לפעול בסוגיה הזאת.

מיד לאחר המשבר של 2008, ובשנים שבאו לאחר מכן, המילה מינוף הפכה להיות מעין “קללה”, שאיש לא היה מעז לחזור עליה בחברת אנשים מתורבתים. לאנשי הקרן נראה שהבנקאים והפוליטיקאים שכחו את אותם ימים, כאשר המשבר התפשט במהירות עצומה, ובנק אחרי בנק קרס. “הם עייפים” אומרים הפקידים על אנשי השררה בדו”ח. האמת היא שהם לא ממש עייפים, נהפוך הוא. הם ממש מלאי אנרגיות, ומלאי תכניות. הבעיה היא שאלה לא התכניות של אנשי הקרן, אלא דווקא התוכניות של מי שהיו במשך שנים רבות אנשי שוליים, תמהונים שהיו רואים ב”גלובליזם” קללה ומזימה של “פיננסיירים, קומוניסטים ויהודים”. חלק מאותם תמהונים נמצאים היום בשלטון בכמה מדינות, והם בעלי בריתו של מי שיושב בבית הלבן. בסופו של דבר, מכל הסיכון, זהו הסיכון הגדול ביותר על יציבותה של הכלכלה העולמית.

 

 

 

 

 

 

 

השאר תגובה