הקוסם מארץ עוז הולך לקלפי (חלק 3)

כדי לבחון את התוצאה המשולבת של התפתחות בשיעורי התמיכה בליכוד, ובימין כולו, יחד עם השינויים בשיעור ההשתתפות צריך להביא בחשבון לא רק את התמורות באחוז המצביעים, אלא גם את  ההשפעה של גידול בעלי זכות הבחירה וגידול בשיעור ההצבעה. לשם כך נבנה עבור שתי מערכות האחרונות, 2013 ו-2015 מעין  “מודל “תיאורטי”.  המודל   מציג את התוצאות בכל אחת מהן, אילו היו נשמרים שיעורי התמיכה של ,2009 בכל אחת מהמפלגות, כאשר מספר הבוחרים הוא זה נרשם בפועל הן ב-2013 והן ב-2015.  החישוב של המודל התיאורטי לעומת התוצאה בפועל נערך פעם אחת עבור כלל המדינה, ופעם שניה עבור הישובים בהם הליכוד זכה לתמיכה גבוהה מבין 102 הערים שנבחרו קודם לכן.

בשלב הראשון מסתכלים על  לתוצאות בפועל של הבחירות ב-2013 ושואלים מה היה קורה אילו היו נשמרים שיעורי התמיכה של 2009. כך ניתן להשוות את מספר הקולות בפועל לעומת מספר הקולות במודל ה”תיאורטי”.  ההפרש ביניהם המציג מעין זרימת קולות בין מפלגות, כאשר מביאים בחשבון את הגידול במספר הבוחרים. מבחינה זו המודל התיאורטי מייצג את מספר הקולות הפוטנציאלי שהיה מתקבל אם שיעור התמיכה בכל מפלגה היה נשמר. במקרה של איחוד בין מפלגות, שיעור התמיכה שנחשב הוא הסכום של שתיהן.

לוח 1 התוצאות בפועל ב- 2013 לעומת המודל לפי בחירות 2009

מה שבולט בבחירות של 2013 היא הקריסה של מפלגת קדימה, אשר איבדה את כמעט כל הקולות שניתנו לה ב-2009. ההפרש מהמודל התיאורטי עומד על כמעט 775 אלף קולות, מתוכם כ-600 אלף ב”ישובי ליכוד”. אך גם הליכוד, ברשימה משותפת עם ישראל ביתנו, רשם תנועה שלילית של קולות, כ-378 אלף פחות מהקולות הפוטנציאליים,  מתוכם כ-287 אלף בערי הליכוד.

מהצד השני, מפלגת העבודה ומרצ רשמו בבחירות של 2013 עלייה של כ-115 אלף קולות מעל הפוטנציאל על פי שיעור התמיכה של 2009, מתוכם כ-95 אלף בערי בהם הליכוד חזק. יש להניח שהתוספת שנרשמה למפלגת העבודה ולמרצ מקורה בקולות ש”חזרו הביתה”, לאחר שב-2009 מצביעים אלה תמכו בקדימה בראשות ציפי לבני, אשר הסתמנה כחלופה לבנימין נתניהו.  בנוסף לכף, התנועה בראשות לבני קיבלה מעל ל-140 קולות אשר מקורם במצביעים בפעם הראשונה, ובעיקר ממצביעי קדימה לשעבר. אך אין ספק שמי שזכה למרבית הקולות שעזבו את קדימה, וקולות של מצביעים חדשים הייתה יש עתיד בראשות יאיר לפיד.

צריך לציין כי חלק הקולות הפוטנציאליים של הליכוד  נדדו אל עבר המפלגות הדתיות והחרדיות. אולם,  אם לשפוט על פי הנתונים, יש סיכוי שיותר ממחצית הקולות הפוטנציאלים של הליכוד נדדו אל יש עתיד. בכך נמשך  התהליך של נדידה למפלגות המרכז של קולות הליכוד, אגב הנטייה של  המפלגה לאמץ קו של ימין פופוליסטי.  התהליך לא התחיל ב-2013, וגם לא ב-2009. מי שפתח את הדלת לנדידת הקולות היה אריאל שרון, אשר בפועל פילג את הליכוד ונתן בכך את הלגיטימציה למצביעים של הימין להפוך ל”מרכז”. בנימין נתניהו היה האיש אשר לא רק סיפק גושפנקא פוליטית למהלך זה, אלא גם בסיס רעיוני.

פוטנציאל הבחירה של קולות המרכז, אשר הוצג על ידי קדימה ב-2009, עבר ליש עתיד, אך גם לתנועה של ציפי לבני, למפלגת העבודה וגם אל עבר מרצ. בסיכומו של דבר כבר בבחירות 2013 נרשמה תנועה מהמין למרכז, ומהמרכז אל עבר מפלגת עבודה ומרצ.

על תוצאות הבחירות של  2015 ניתן להסתכל משתי זוויות ראיה. הראשונה היא להשוות את התוצאות בפועל לתוצאות הפוטנציאליות לו היו נשמרים שיעורי התמיכה של 2013 במפלגות השונות.

לוח 2 תוצאות בפועל בחירות 2015 לעמות המודל על בסיס 2013

מה שבולט בנתונים אלה היא הירידה הבולטת בתמיכה של יש עתיד לעומת בחירות 2013,  בכ-230 קולות לעומת הפוטנציאל, מתוכם כ-175 אלף קולות ב”ערי הליכוד”. אלא שרוב הקולות האלה נעו ,ככל שניתן לשפוט, לכיוונה של מפלגת כולנו בראשות משה כחלון. במקביל, מפלגת העבודה בצירוף התנועה קיבלו כ-100 אלף קולות מעל לפוטנציאל המשולב של שתי המפלגות, חלקם על חשבון מרצ, אשר רשמה אובדן של כ-26 אלף קולות מהפוטנציאל שלה על סמך תוצאות 2013. הליכוד לעומת זאת רשם עלייה של כמעט 190 אלף קולות מעל לפוטנציאל בערים וישובים בהם הוא זוכה לתמיכה יחסית גדולה, ו-215 אלך בכלל היישובים. אולם, אם לשפוט פי הנתונים, רוב העלייה באה על חשבון ש”ס והבית היהודי.

בזווית הראיה השנייה,  המודל התיאורטי לבחירות 2015, פוטנציאל הקולות בנוי על סמך שיעורי בתמיכה במפגלות בשנת 2009, ולא 2013. התוצאות המתקבלות מראות מעין סטייה מצטברת בשתי מערכות בחירות ממה שקרה ב-2009 כאשר מביאים בחשבון גם את הגידול במספר הבוחרים.

לוח 3 סטייה מהפוטנציאל בערי הליכוד 2015 לעומת 2009

לפני שמנתחים את התוצאות של מפלגות הימין והמרכז כדאי לשים לב למה שאירע למה  שמכונה לעתים “השמאל הציוני”, מפלגת העבודה (מחנה ציוני) ומרצ. לא פעם נשמעת הטענה מפיהם של  “הפרשנים הפוליטיים” שאותו שמאל ציוני הוא מעין סוס מת, לא חשוב ולא רלבנטי לפוליטיקה הישראלית, ולעתים אף שמציינים שעתידו מאחוריו. כהרגלם, ה”פרשנים” לא ממש יודעים לפתוח דפי נתונים ולבחון את טענותיהם על בסיס מוצק של מספרים ומגמות. על פי התוצאות שמתקבלות מבדיקת מספרי ההצבעה הארצית, ובערי הליכוד,  הרי שבבחירות 2015 התוצאות המשולבת של מפלגת עבודה ומרצ גדולה מפוטנציאל על פי תוצאות של 2009 בכ-300 אלף קולות. למעשה, במקביל לצמיחת והתחזקותו של המרכז, ה”שמאל הציוני” כמעט והכפיל את כוחו לעומת 2009. מ-16 מנדטים באותה מערכת בחירות, ל-29 מנדטים ב-2015. לולא הדרתם של אזרחי ישראל הערבים מכל השפעה על התחום הפוליטי, הייתה יכולה לקום ממשלה אחרת כבר בסוף אותה מערכת בחירות. במילים אחרות, המגמה לאורך זמן היא של תזוזה ממפלגות הימין אל עבר המרכז, ובמידה פחותה, אך משמעותית, מהמרכז אל עבר מפלגת עבודה, ואף מרצ.

השוואת תוצאות הבחירות של 2015 לפוטנציאל על פי שיעורי התמיכה של 2009 מחזק את הטענה האחרונה.  היעלמותה של קדימה מזרימה כ-950 קולות פוטנציאליים, אשר, ככל הנראה, עברו לשתי מפלגות המרכז, יש עתיד וכולנו, בבחירות של 2015. אך קולות קדימה הפוטנציאליים נעו למפלגת העבודה ואף למרצ, אשר ביחד רושמות תוספת של למעלה מ-400 אלף קולות. לבסוף, מפלגות הימין רושמות, מול הפוטנציאל על סמך שיעורי התמיכה של 2009, הפסד גדול של קולות פוטנציאלי, אמנם הליכוד רושם עלייה של 75 אלף קולות מעל הפוטנציאל לפי השיעורים של 2009. אלא שבמקביל נרשמו זרימות שליליות גדולות בש”ס ובישראל ביתנו, כך שבסך הכול נרשמה זרימה שלילית של קולות הימין לעומת הפוטנציאל, אשר רובה הגיעה למפלגות המרכז.

אם מישהו רוצה עדיין להתעקש, לאחר הצגת נתונים אלה, על כוחות הקסם הפוליטי של בנימין נתניהו, הוא יכול לעשות זאת, אך הוא יאלץ לבסס את טענתו על  “תחושות”, “רגשות” או סתם ניחושים, ולא על המספרים עצמם. ברור כי כל מגמה יכולה להיפסק וזרימת הקולות יכולה להשתנות לחלוטין. מכאן שלא ניתן לקבוע מה יהיו תוצאות הבחירות לכנסת ה-21, וכל מה שניתן להגיד יהיה תלוי בהנחות לגבי התנהגות הבוחרים. אולם, אין בכך כדלי להצדיק, או לקבל כפשוטם, את הסקרים אשר מנבאים, כבר היום, את סופה של מערכת הבחירות הבאה עוד לפני שהיא התחילה. האחריות להוכיח שסקרים שמנבאים לנתניהו ניצחון וודאי משקפים משהו ממשי היא על הסוקר עצמו.