הקוסם מארץ עוץ הולך לקלפי (חלק 2)

רבות דובר לאחר תום ספירת הקולות של הבחירות בשנת 2015 על “משאל העם” על תפקודו של ראש הממשלה אשר הסתיים בניצחונו, הודות לקריאה לתומכיו לצאת לקלפיות כדי לבלום את “רבבות הערבים הנוהרים לקלפיות”. דובר אז על גאונות פוליטית אשר הביאה למפנה אלקטוראלי. כדי להעריך עד כמה תיאור זה תואם את המציאות צריך להסתכל, כאמור, על התהליכים שעברה החברה הישראלית מאז 1996, השנה בה נתניהו נבחר לראשונה לראשות הממשלה, ועד ל2015, כאשר נפרצה ה”רצפה” אשר תמכה בימין הישראלי במשך כל השנים מאז 1977.

תופעה אחת אשר בולטת במערכות הבחירות מאז 1981 ועד 1999 היא הירידה המתמדת בכוחו של הליכוד, אשר לא לוותה בירידה של הימין כולו. למעשה, במשך השנים האלה, היה מעבר רציף של קולות הליכוד למפלגות ימין אחרות, כמו ש”ס, האיחוד הלאומי והחל מ-1996 למפלגות של מהגרים ממדינות ברה”מ לשעבר. ב-1981 מערכת הבחירות נסובה, למעשה, על פוליטיקה של זהויות ומגזרים, כאשר הליכוד העמיד את עצמו כמפלגה אשר מקדמת את המאבק הזהותי (“מזרחי” ) והמגזרי (מהגרים מברה”מ ומתנחלים). אלא שלאחר 1981, עלו על המפה כוחות פוליטיים מגזריים ובעלי הגדרה זהותית אתנית ברורה, כך שהתיווך של הליכוד במאבקים אלה הפך להיות פחות נחוץ, ופחות רלבנטי.

אולם, מאמצע שנות השמונים, וביתר שאת מאז שנות התשעים, החברה הישראלית עברה טלטלה של ממש עם שילובה של כלכלת ישראל בתהליך הגלובליזציה, מיטוט מדינת הרווחה, תהליכי הפרטה מואצים וקיטוב הולך וגובר של שוק העבודה. התעשייה ביישובי פריפריה, ברובה מסורתית ומשויכת מבחינה עדתית, חוסלה על ידי הגלובליזציה. בתחום הדמוגרפי, ישראל הפכה, ועדיין הופכת , לחברה של “מעורבבים” בין האזרחים היהודים. האזרחים הערבים משתתפים באופן פעיל בשוק העבודה הכללי, למרות מאמצים להדרתם. חזית המאבקים החברתיים חדלה להיות “אתנית” או מגזרית, והפכה להיות מעמדית, כאשר שאלות של התארגנות עובדים, חלוקת הכנסות, מדיניות רווחה עומדים במרכזה.

לאזרחי ישראל נפתחו ערוצי מחאה רבים, בין אם מדובר במחאות של חלוקת הכנסות ותמיכה באינטרסים של בעלי הון, מדיניות הממשלה  ביחס לגדה המערבית ורצועת עזה, מדיניות גירוש הפליטים, כפייה דתית, פגיעה באיכות הסביבה, התארגנויות עובדים, פגיעה בשומרי הסף ובתי המשפט, הדרת נשים ומיעוטים, סיכון מצד מפעלים מזהמים וכיוב’. אף לא אחד מערוצי אלה היה בעל סממנים “עדתיים”, להוציא את מאבקם של חרדים נגד גיוסם לצבא.  המחאה, ויצירת תנועות ורשתות חברתיות סביבן, הפכו להיות זמינים לאזרחי ישראל. תחת בנימין נתניהו המחאה הפכה להיות עניין “שגרתי” ולגיטימי, וכל איש יכול “למצוא ערוץ מחאה” התפור על פי השקפותיו ומידותיו, להיות פעיל בהן, וליצור קשרים חזקים או חלשים עם אנשים אחרים.   במדינה בה יש, כביכול, שליט פוליטי כמעט כל יכול, אשר הוא עצמו מאמין בכך, המחאה היא הוויה פוליטית מרכזית, לא מעט הודות למחאה של 2011,  בניגוד מוחלט לטענה לפיה אותה תנועה לא השאירה את רישומה.

בכל ההתפתחויות האלה שיחק בנימין נתניהו תפקיד מרכזי, הן כראש ממשלה והן כשר האוצר. החל משנת 2003 הוא  קידם את תכנית כלכלית אשר תאמה את “רוח התקופה”, אמונה מוחלטת ב”שוק החופשי”, הפרטה מואצת של שירותים חברתיים, הפחתת מסים על בעלי הכנסה גבוהה, קיצוצים בשירותי רווחה, עד כדי פירוק של רשת הביטחון החברתית, וקיצוצים בתשלומי העברה. זו הייתה המדיניות המוצהרת של נתניהו כשר אוצר, אחרי 2003, וגם מדיניותו לאחר 2009 ועד 2011, כאשר החלה המחאה החברתית.

בכך הביא נתניהו לניתוק בין סוגיות של “זהות”  לבין הליכוד, והפיכת המפלגה לדומה יותר למפלגות ימניות שמרניות במערב אירופה ובמיוחד למפלגה הרפובליקנית בארה”ב בעשור הראשון של המאה הנוכחית. אלא שהחמאה החברתית, והשינויים החברתיים התחוללו בישראל בשני העשורים הקודמים, הניעו את מנהיג הליכוד לזנוח את הקו הימני שמרני, להתרחק לחלוטין משאלות של מדיניות כלכלית, ולאמץ בהדגרה, אך במהירות, את הקו של המפגלות הפופוליסטיות הימניות הרדיקליות, באירופה ובארה”ב. הדבר התבטא בהדגשת יתרה של “איומים”, הפעם לא רק חיצוניים, אלא בעיקר פנימיים (בדמות עמותות שפעלו להגנת על זכויות אדם), אימוץ קו “אנטי ממסדי”, מתוך הממסד הממשלתי עצמו. כל זה נעשה בנוסף להדגשת סוגיות של “מלחמת עדתית תרבותית” ומסירת את השליטה על תחומי תרבות וחינוך לסיעות הדתיות, ולמרכיבים הרדיקלים במפלגתו.

הניסיון להציג פלורליזם רעיוני אשר אפיין את הליכוד עד לסוף שנות התשעים נזנח, ובמקומו אימץ מנהיג המפלגה קו ברור של התבססות על “גרעין קשה” של תומכים וחברי מפלגה, ללא סובלנות כלפי שוליה הליברלים של מפלגתו. כך סולקו אחד אחרי השני אנשי שנות התשעים בליכוד, כמו דן מרידור, בני בגין, מיכאל איתן, ואם זה היה מתאפשר לו גם נשיא המדינה הנוכחי ראובן ריבלין.

אלא שבחירת אסטרטגיה זו על ידי מי שאמור להיות “קוסם פוליטי” הולכת ומתבררת כטעות אסטרטגית מהמדרגה הראשונה. לא רק שבנימין נתניהו לא הבין את המציאות בה הוא פועל, הוא גם התעלם מאותם גורמים אשר לא תאמו את כוונותיו, גם אם הוא מודע להם. הדוגמא הבולטת לכך היא התעלמותו מהמשמעות של צמיחת מפלגות המרכז במדינת ישראל.

כדי לבדוק את ההשלכות של האסטרטגיה הפוליטית של נתניהו, זו שאמורה להפוך אותו לבלתי מנוצח תמידי בעיני פרשנים פוליטיים בישראל, נבחר מדגם של 102 ערים, עיירות, ערי לוויין וישובים קטנים יותר המייצגים כ-83% עד 84% מבעלי זכות הבחירה בישראל. מתוך המדגם הזה נבחר לכל מערכת בחירות מאז 1996 תת מדגם של ערים וישובים בהם הליכוד רשם תמיכה של לפחות הממוצע הארצי שלו ומעלה. מתוך ה-102 ישובים, בכל מערכת בחירות היו בין 66 ל-72 ערים וישובים בהם הליכוד זכה תמיכה ברה יחסית.

גרף 2 שיעור הצבעה ארצי ושיעור הצבעה ב”ערי ליכוד” 1996 – 2015

גרף 2 מסכם את שיעור ההצבעה במערכות הבחירות מאז 1996, כאשר נתניהו הוביל לראשונה את הליכוד. כפי שניתן לראות, שיעור ההשתתפות הארצי בין 1999 ל-2006 ירד באופן רציף, והגיע לשפל של 63.5% בשנת 2006. לאחר מכן נרשמה עלייה מחודשת בשיעור ההצבעה, ובבחירות האחרונות הוא חצה מלמטה את קו ה-70%. שנית, ההצבעה בערים וישובים בהם הליכוד היה חזק במיוחד תמיד נמוך יותר מהממוצע הארצי, והפער אף התרחב מהבחירות של 2009 עד הבחירות של 2013,  ואף התרחב בצורה מזערית בבחירות של 2015. נתונים אלה מעמידים בסימן שאלה את הטענה כי לקריאת ראש הממשלה על אותם אזרחים ערבים אשר “נוהרים לקלפיות” הייתה השפעה מכרעת על תוצאות הבחירות של 2015, והביאו לניצחונו. אם כך זה היה, הרי ששיעור השתתפות ב”ערי הליכוד” היה דווקא צריך לעלות בקצב מהיר יותר מהממוצע ארצי, וההיפך הוא הנכון. שנית, כפי שצוין התמיכה במפלגות ה”ימין” לא רק שלא גדלה, אלא הגיעה לשפל היסטורי.

חלק ג’