kriahofshit@gmail.com

מעידן המשברים לעידן של תקווה?

שנת 2021 הולכת ומסתמנת כשנה של מפנה בפוליטיקה העולמית, במיוחד בארה"ב ובאירופה. מגפת הקורונה, העלייה החדה בנזקי התחממות כדור הארץ וחוסר היכולת של הימין הרדיקלי למצוא תשובות אמיתיות לתופעות האלה מעניקות לכוחות החברה האזרחית נקודת אחיזה במאבק נגד הסמכותנות הפופוליסטית. מדובר במעין תזוזה טקטונית אשר השלכותיה יורגשו בשנים הבאות, אך כבר היום נפתחות אפשרויות עבור השמאל למאבק פוליטי מחודש, לאחר שנים של נסיגה, בלבול והליכה אל שום מקום. 

דווקא ארה"ב הופכת למוקד העיקרי של המאבק נגד הפופוליזם הימני וגם נגד הקפיטאליזם התאגידי בהובלת האגף השמאלי ("פרוגרסיבי") במפלגה הדמוקרטית.  עד המשבר הפיננסי הגדול של 2008 השמאל הדמוקראטי נדחק לשוליים, כתוצאה  מברית אסטרטגית בין ה"מרכז" לבין  תאגידי הענק וההון הפיננסי הגדול. אך גם כאשר השמאל התחיל להתחזק,   ברק אובמה המשיך באותה מדיניות אשר אפיינה את ממשלו של ביל קלינטון: מצד אחד הקלות על שכירים ועניים בתחומי בריאות וחינוך אך מצד שני הגנה על הסקטור הפיננסי ושותפות עם התאגידים, הכל בשם "השווקים". לאורך כל התקופה, חלוקת ההכנסות בארה"ב הפכה להיות קוטבית יותר, ודור שלם של צעירים ראה איך עתידו מוטל בספק נוכח העוצמה של שכבה דקה של בעלי הון ומנהלים בכירים. 

זהו הרקע להתחזקות של האגף ה"פרוגרסיבי" של מפלגה הדמוקרטית , אשר אחראית במידה לא קטנה לניצחון של ג'ו ביידן בבחירות לנשיאות בנומבר 2020.  תוצאות הבחירות תרמו לעלייה בביטחון העצמי של קבוצה זו. התרומה הגדולה ביותר של אותו אגף לפוליטיקה האמריקאית והעולמית היא תכנית ה "ניו גרין דיל", מסמך שהוצג ב-2019 על ידי חברת הקונגרס אלקסנדרה אוקזיו קורטז, והסנטור אד מארקי. תכניות דומות הוצגו במדינות שונות באירופה וארה"ב מאז תחילת המאה, אך התכנית של אוקסיו קורטז ומארקי משכה תשומת לב גדולה. התכנית  כרכה ביחד יעד של אפס פליטות תוך עשור ויעדים של רפורמה חברתית, ויצירת מיליוני משרות עבור עובדים שיהיו מאוגדים. המסמך נדחה על ידי הרוב הרפובליקני בסנאט, אך היא חזרה לסדר היום על ידי אוקזיו קורטז ומארקי במאי השנה, לאחר הניצחון של הדמוקרטים בבחירות של נובמבר 2020. 

 ה"ניור גרין דיל" לא נולד מתוך חלל ריק. התכנית היא תוצאה של התהליכים שהביאו להתבגרות פוליטית של שכבה שלמה של עובדים צעירים.  אכן, מיליוני צעירים אמריקאים בגרו אל תוך מציאות של קיטוב כלכלי וחברתי, של קריסת האמונה בקאפיטאליזם התאגידי, ב"שווקים" ובפתרון הניאו ליברלי לבעיות חברתיות.  התחזקותן של תנועות חברתיות שהובילו מאבקים נגד תאגידים, נגד שינוי האקלים ובעד שוויון חברתי הם שהביאו למצב בו דווקא השמאל האמריקאי נמצא היום בחזית של מפנה פוטנציאלי ביחסי הכוחות הפוליטיים בעולם. 

החזית החשובה ביותר למאבק הפוליטי האמריקאי נפתחה באמצע יולי,  עם חשיפת התקציב המוצע על ידי הנשיא ביידן, בסכום של ששה טריליון דולר. זו רמת ההוצאה הפדרלית הגבוהה ביותר אי פעם, והיא תגרור עלייה ברמת המיסוי, במיוחד על הכנסות הכי גבוהות, ועל תאגידים רב לאומיים. ביידן מתכנן מהפכה בתחום התשתיות, כולל כבישים, אספקת מים, מחקר ופיתוח אזרחי, והשקעות גדולות מאד באנרגיה ירוקה  -תוך צמצום של 50% בפליטות פחמן עד סוף העשור. חלק גדול מהרחבת ההוצאה נועדה להגדיל ולהעמיק את רשת הביטחון החברתית, כמו חינוך אוניברסלי לגיל הרך, ושירותי בריאות נגישים לילדים.

.העובדה שהאיש אשר אחראי על העברת חבילת הצעדים של ביידן בסנאט האמריקאי הוא ברני סאנדרס אומר הרבה על טיב התקציב המתוכנן.  סנדרס איננו חבר המפלגה הדמוקרטית, אלא עצמאי אשר דוגל ברעיונות סוציאליסטים. הוא  הכריז כי התצקיב פדרלי המוצע, והתכניות הנלוות לו, מהווים שינוי חברתי וכלכלי שלא היה כדוגמתו מאז שנות השלושים של המאה הקודמת. צריך לשוב ולהדגיש כי זו תכנית של המפלגה הדמוקרטית האמריקאית, ולא של מפלגה סוציאליסטית. היא מסמלת את ניסיונה של המפלגה לשוב לשורשיה העממיים, ולהתרחק מההשפעתם רבת השנים של תאגידים והבנקאות הגדולה.

לתכנית של ביידן ולניו גרין דיל עדיין צפויים מאבקים לא פשוטים מול הימין האמריקאי, על גווניו השונים, השמרני והפופוליסטי. אך השפעתו מורגשת כבר היום, ולא רק בארה"ב. דווקא ההפתחויות בפוליטיקה האמריקאית מראות לשמאל האירופי דרך אפשרית לצאת מהמבוי הסתום בו הוא נמצא מזה שנים. אכן, השמאל האירופי, ובמיוחד השמאל הסוציאל דמוקרטי, מוצא את עצמו במשבר קיומי, לאחר שנים  של  אובדן דרך, התנתקות מהבסיס החברתי הטבעי שלו וחוסר יכולת להסתגל לתנאים משתנים.

הסוציאל דמוקרטיים האירופיים, פרט לכמה יוצאי מן הכלל, אימצו לפני שלושים שנה את המשנה הניאו ליברלית, תוך כדי דיבורים על "הדרך השלישית". הדבר תורגם להפרטות, לקיצוצים בתקציבי הרווחה ובהוצאה חברתית והסתמכות על ה"יוזמה החופשית". את הבסיס המעמדי שלה השאירה הסוציאל דמוקרטיה מאחור. כאשר הגיע המשבר הכלכלי של 2008 ולאחר מכן משבר ההגירה, למפלגות האלה לא הייתה כל תשובה. במקביל השמאל העצמאי העדיף להתרחק ממאבקי עובדים, מובטלים וכל מי שנדרס על ידי הקאפיטאליזם. במקום זאת הוא הפך להיות שמאל אינטלקטואלי אשר נצמד למאבקים תרבותיים או מאבקי זהות, לצד מאבקים מוצדקים לחלוטין, כמו הגנה על זכויות מהגרים.

את החלל הריק הזה בחברהה האירופית  ניצל הפופוליזם הימני. הפוליטיקה של הימין הפופוליסטי מבוססת על הנגדה בין "אנחנו" ו"הם", כאשר הקבוצה האתנית, או תרבותית, תמיד מאופיינת על ידי סדרה של תכונות חיוביות המאויימות על ידי ה"הם". תופעות כמו עוני, אבטלה, חוסר ביטחון תעסוקתי, בעיות דיור וכו' נגרמות על ידי ה"הם" בין אם מדובר במיעוטים אתניים או מהגרים. הגל הזה הלך והשתלט על סדר היום במדינות רבות באירופה בשני העשורים האחרונים. 

אלא שכאשר מדובר במשבר האקלים או בוירוס המתפשט על פני כל העולם, לא ברור כלל מי הם ה"הם". זו הסיבה שבשתי הסוגיות האלה חלקים גדולים מהימין הרדיקלי העדיפו עמדה של הכחשה. פעמים רבות נאמר, או נרמז, כי וירוס הקורונה ומשבר האקלים הם "המצאה" או "הונאה" של האליטות, ונועדו להנציח את שליטתן. אלא שטיעון זה נמשע חלול, במיוחד לאלה אשר הופכים להיות הקורבנות הגדולים של מהמגפה ושל שינוי האקלים, אלה המאושפזים ואלה אשר בתיהם הוצפו.  מדובר באנשים עניים, אשר אינם יכולים להתגונן מפני שתי הקללות האלה. 

נכון שהתזוזה היא לעת עתה קשה לזיהוי באירופה, אם כי יש סימנים ברורים לעצירת הגל הפופלוסטי הימני, והתארגנות מצד נציג החברה האזחרית נגד שליטים סמכותניים בהונגריה ובפולין. האיחוד האירופי פרסם ב-14 ליולי תכנית מקיפה מאד אשר אמורה לבטל את פליטות הפחמן עד לשנת 2050, בדומה למטרה של הנשיא ביידן. מדובר בשורה של אמצעים שלא ננקטו עד היום, ובהם הגבלות חמורות על פליטת פחמן על מכוניות, במטרה להביא לסוף מכירת רכבים מונעים דלק ודיזל עד לשנת 2035. האיחוד גם קבע מטרות שאפתניות יותר ממה שהיה בער לשימוש באנרגיה מתחדשת, וקבע מסוי על דלק למטוסים. התכנית גם כוללת היטלי מכס על מוצרים כמו מלט ופלדה מחוץ לאיחוד, כדי להשוות את מחיריהם למחיר באירופה. 

האיחוד האירופי הצליח עד עתה להוריד את רמת הפליטות ב-24% לעומת 1990, אך התכנית המוצעת היא הרבה יותר שאפתנית. כדי להגשים אותה יהיה צורך להתגבר על התנגדות של התאגידים הגדולים, במיוחד בתחומיה התעשייה והתחבורה, וגם של הימין האירופי. המאבק יהיה לא רק על הורדת הפליטות, אלא על יצירת משרות בתעשיות "נקיות", ברמות שכר נאותות, ובמספרים שיוכלו לצמצם את רמת האבטלה, במיוחד של צעירים. זהו הפתח לו זקוק השמאל האירופי שכן התגייסות מסביב לתכניות של הצלת כדור הארץ, ודחיפת לניסוח תכניות שאפתניות יותר בתחום האקלים, יכולים לשמש מוקד גיוס למאבקים מעמדיים ועממיים. זה יהיה אפשרי רק אם השמאל ישאיר מאחוריו את האמונות באיזו "דרך שלישית" ואת המאבקים התרבותיים, ויתרכז ביצירת כוח פוליטי מעמדי, עם בסיס רחב ודמוקרטי. אין כרגע חלופה אחרת שתביטיח חברה טובה יותר, ובטוחה יותר, בעתיד. 

 

השאר תגובה