kriahofshit@gmail.com

מרצ: בין תמרון פוליטי למהלכים גדולים

תמה, אך לא נשלמה, פרשת "חוק האזרחות". בשורה התחתונה, הוראת שעה שכולה מבוססת על גזענות לא קיבלה רוב בכנסת להארכתה, ונפתחו אפשרויות לנרמל את חייהם של מאות ערבים פלשתינאים בישראל. לעת עתה זו השורה התחתונה לאחר סדרה של תמרונים טקטיים בתוך הקואליציה ובין הקואליציה להאופוזיציה.

בסופו של דבר, העובדה שהוראת השעה נעלמה מחיינו, לפחות עד להודעה חדשה, בסיוע של בנימין נתניהו, הליכוד ותומכי כהנא מוסיפה לשמחה. כל הדרמה מסביב ל"תבוסת הקואליציה" בהצבעה אינה אלא סוג של טקס תקשורתי שהוכן מראש, מעין תסריט שהיה ידוע מראש. במציאות, הקואליציה הנוכחית תמשיך לתפקד, אך הדבר ייעשה על פי כללי משחק שיהיו מעתה ברורים לכל.

נושא "כללי המשחק" מחייב הסבר, כי הוא שעומד מאחורי הפרשה כולה. הסיפור של "חוק האזרחות" הוא של תמרונים פוליטיים בתוך קואליציה בתחילת דרכה. כזכור, שרת הפנים איילת שקד הנדסה במחצית השנייה של חודש יוני את ה"פשרה" אשר נתנה תוקף לגזל הקרקעות בביתא, והשאירה מאחז בלתי חוקי על תילו. שקד עשתה זאת בלי להביא בחשבון את עמדות או רצונות של מרצ, רע"מ ומפלגת העבודה. היא הניחה, ככל הנראה, שהממשלה החדשה היא עוד ממשלת ימין, הפעם בלי בנימין נתניהו, ועם תפאורה "שמאלית" לא רלבנטית.

נוסף על כך, שקד  תכננה להעביר בכנסת את חידוש הוראת השעה נגד איחוד משפחות ערביות באותו נוסח שאושר  ברציפות מאז 2003. אלא שכאשר נודע למרצ על אישור ה"פשרה" על המאחז הבלתי חוקי ליד ביתא, היא החליטה שאין לה כל סיבה לתמוך ביוזמת שקד. למעשה, ההחלטה להתנגד להוראת שעה גזענית היית הדרך להראות לשרת הפנים את הגבולות שעליה לכבד בעתיד. עמדות יסוד יש לכולם, ועליה ללמוד לכבד אותן. בסופו של דבר, זאת מהות הפרשה אשר "מסמנת את המשברים שבדרך" על פי הפרשנות התקשורתית המקובלת.  

לכן, מיד לאחר שנודע כי סיעת מרץ בכנסת החליטה  להתנגד להארכת הוראות השעה, התקשורת הממוסדת געשה. "הנה הצעד הראשון אל עבר פירוק הקואליציה", נאמר בכמעט בכל פרשנות. כל הביטויים המקובלים על מרצ עפו להם באוויר, החל מ"שמאל מתאבד" ועד ל"חבלה בתפקוד ממשלת השינוי". המנגנונים הלשוניים להדרת השמאל עדיין בתוקף. בסוף התהליך, כידוע, שקד ונפתלי בנט הגיעו לפשרה עם מרצ ורע"ם על הצבעתם בכנסת, בעיקר בגלל הפיכת ההצבעה על הוראת השעה להצבעת אמון בממשלה.  בשורה התחתונה, סביר להניח שמעתה לא נשמע יותר על סיכומים עוקפי שמאל בקואליציה הנוכחית. העובדה שהוראת השעה נפלה בגלל הימין בכנסת מספקת למרצ כמה סיבות להיות מרוצה. את תפקידה הקואליציונית היא מילאה, את הוויתורים של שקד בעניין מאוד זוגות של פלשתינאים היא יכולה לדרוש וההוראת השעה בוטלה. 

בסופו של דבר פרשת הוראת השעה מלמדת עד הניתוח הפוליטי בישראל הפך להיות חלטורה של אנשים אשר משתדלים לשמור על מרחק קרוב אחד לשני, ולא לצאת מהשורה. יתר על כן, הרושם הוא שבכל הקשור לשמאל הישראלי, יש סוג  של בורות עמוקה, וחזרה אין סופית על דימויים שאינם תואמים יותר את המציאות. בעיני התקשורת הישראלית מרצ נדונה למלא לעולם את התפקיד של המפלגה המסכנה, המוכה, המודרת וה"נעבכית". האופן בו היא תומרנה במקרה של המאחז ליד ביתא רק חיזקה דימוי זה.  מצד שני, העובדה שהיא לא שחקה לפי ה"מתאר" הזה בסוגיית הוראת השעה היא אחד הגורמים לכעס שהוצג כלפיה על ידי הפרשנים השונים.  

כדי להבין את ההתנהלות של מרצ לאורך החודשים האחרונים צריך לבחון אותה בשני מישורים: האחד במישור של התמרון הפוליטי, והשני במישור היעדים האסטרטגיים.  התנהגות מרצ בהרכת הקואליציה לא נבעה רק מהרצון לשים קץ לשלטון בנימין נתניהו. כמו לכל אחת מהמרכיבות האחרות של "קואליציית השינוי", היו למרצ יעדים נוספים: החלשת הכוחות האנטי דמוקרטיים בחברה הישראלית, עצירת המתקפה נגד החברה האזרחית ושחרור המרחב הציבורי  מהכוחות שפועלים לצמצום חרויות הפרט ולהדרתם של האזרחים הערבים. כדי להגיע ליעדיה בתחומים האלה מרצ הייתה צריכה לשים סוף להדרתה הפוליטית. זה הכרחי כדי להפוך לגורם רלבנטי בפוליטיקה הישראלית.

כשמגיעים לדיון על היעדים האסטרטגיים צריכים להדגיש עובדה שלא מרבים להדגיש אותה: המפלגה הקרויה היום מרצ שונה בתכלית מזאת שהפסיקה להיות שותפה בקואליציה לפני 21 שנים. כדי להדגים זאת אפשר להסתכל על הגרסה הנוכחית של סיעתה בכנסת אשר כוללת יהודים וערבים, מחציתה נשים ומייצגת טווח רחב של מאבקים ואג'נדות שלא היו קיימים בסוף שנות התשעים. בהתנהגותה הסיעה משדרת רצון את המפלגה למוקד פוליטי ואידיאולוגי עבור אותם כוחות אשר מנסים לקדם חלופות לגזענות, לכיבוש, לניאו ליברליזם. היא מנסה למשוך פעילים למען הסביב, וכאלה שנלחמים למען כיבוד זכויות אדם. 

התמרון  הפוליטי בתוך הקואליציה נותן לסדר יום המגוון הזה משמעות. זה עדיין לא עוצמה שמאפשרת מימוש יעדים, אבל זה כן פלטפורמה שמאפשרת  קידום מטרות לטווח ארוך של השמאל הישראלי. העובדה שעיסאווי פרֵיג' משמש שר בממשלה מסמלת את המאמץ למסד את שיתוף פעולה היהודי-ערבי, ואת הלגיטימציה שפרויקט זה קיבל בתוך מרץ ובפוליטיקה הישראלית. שוב, איש לא יכול לנבא עד כמה ניתן יהיה לקדם סדר יום כזה בתוך הממשלה, אך העובדה שמפלגה בקואליציה  מציגה אותו בתעודת הזהות האידיאולוגית שלה  היא כבר צעד אחד קדימה. 

הערות אלה על הרכב הסיעה מתקשרות למה שניתן לראות כיעדים ארוכי טווח של חלק מהכוחות הפעילים היום במפלגה. בשנים האחרונות מרצ עברה תהליך, אולי לא מתוכנן, של שילוב של מספר פרויקטים, אשר מקורם בתנועות חברתיות שפועלות מזה עשור ויותר בחברה הישראלית. מדובר בפעילות נגד הכיבוש, שמירה על זכויות אדם בישראל ובשטחים הכבושים, מאבקים נגד המדיניות הכלכלית, מחאה נגד פגיעה באיכות הסביבה ונגד פליטות, קידום שיתוף פעולה יהודי ערבי והגנה על זכויות להט"ב.

עבור מרצ, ועבור השמאל הישראל, התהליך הזה הוא חיוני כדי ליצור כוח פוליטי אמיתי, אשר כוחו בא מלמטה. הבעיה העיקרית אשר יכולה להביא לאובדן ההזדמנות להפוך את המסגרת הפוליטית הזו לכוח אמיתי ורלבנטי היא אובדן הדמוקרטיה הפנימית בתוך מרצ,  והתבססות על דילים פוליטיים בין קבוצות ואישים במפלגה. התמורות במרצ היו תוצאה של מאבקים פנימיים בין מוקדי כוח שונים. אך כדי שיעדי ארוכי טווח יוצגו צריך להניח בצד את המאבק הכוחני, ולעבור להחלטות דמוקרטיות אמיתיות. לכן מרצ  ניצבת מול הצורך לכונן דמוקרטיה פנימית, החותרת לשילוב של כוחות. השילוב של הזדמנויות פוליטיות, השפעה על קבלת החלטות ברמה הממשלתית, ושילוב כוחות "שטח" ברמה של הפעילות המפלגתית היא זו שצריכה להפוך את מרצ לכוח מרכזי בשמאל הישראלי.

התיאור הזה הוא הכרחי כאשר מתייחסים לפרשנות המקובלת על מרץ מצד אותם אנשים המגדירים את עצמם כ"שמאל" בעיתונות, באקדמיה או ברשתות חברתיות. מה שמפליא בניתוחים האלה היא ההיצמדות לנוסחאות שמלוות את הדיון הפוליטי בישראל מזה שנים לא מעטות. למעשה אנו תקועים בביצה מלאת סיסמאות, ומעט מאד ניתוח. מה בדיוק הוא ה"שבט הלבן"?, מה בדיוק הוא ה"מאבק המזרחי"? והיכן נמצא ה"שמאל הציוני" בכל המאבקים שמרצ מנהלת?. מה לכל אלה ולשליח וולט, או למורה שהוא עובד קבלן? מה לכל זה לתושב של ישוב ערבי שמתמודד עם פשע, העדר תכנון ורשויות עוינות? מה הרלבנטיות של "שיח עדתי" במאבק נגד מפעלי פטרוכימיה? 

האמת היא הכישלון בניתוח של התפתחות השמאל בישראל בשנים האחרונות קשור לאותה דרך ללא מוצא בה נמצאים אלה שמתיימרים לדבר בשם אותו שמאל. בגלל חוסר היכולת  להכיל, מבחינה תיאורטית ומעשית, את כל המאבקים, המחאות והתנועות החברתיות של העשור האחרון, הניתוח השמאלי העדיף להישאר תקוע.  הוא צמוד לנוסחאות של "מאבק עדתי", תורת השבטים ושורה שלמה של טענות אשר הולכות ומאבדות  קשר עם מה שמתחרש בחברה הישראלית. צמיחתו של מעמד עובדים חדש וישראל, הופעתם על במה הפוליטית של "רדיקלים עירוניים", שהתגייסו למאבקים למען החברה האזרחית – הפעילות למען זכויות אדם, זכויות עובדים, מלחמה בזכויות יתר לבעלי הון ומחרבי הסביבה האנושית--- כלל אינם מופיעים באופקים התיאורטיים של מי שמתיימרים לדבר בשם "השמאל האמיתי". מאבקים אלה הם ההזדמנות האמיתית של מרצ.

השאר תגובה