kriahofshit@gmail.com

הבחירות ואחריתן: מה שהיה הוא לא מה שיהיה

עשרה ימים חלפו מאז תם הסיבוב הרביעי בסדרת הבחירות המתמשכת בישראל, ואולי הגיע הזמן לנסות  לבחון את ההיבטים החברתיים של המערכה אשר החלה לפני שנתיים. ניתוח זה הוא הכרחי לנוכח כל הדיבורים על שבטים, עדות, זהויות, פריבילגיות ויתר דברי הבל אשר  חוסמים כל ניסיון להבין את ההתרחשויות בחברה הישראלית. פוסט זה הוא בעצם המשך ישיר לפוסט קודם, אשר הדגיש את הצורך בהבנת המציאות המעמדית במציאות הישראלית של היום.

שתי תופעות אפיינו את הבחירות לכנסת ה-24 אשר התקיימו ב-23 למרץ.  הראשונה, הסירוב של חלק גדול מאזרחי ישראל הערבים להשתתף בהצבעה, זכתה להבלטה גדולה ובצדק. החברה הערבית נמצאת במשבר גדול, המשלב מספר תופעות הרסניות אשר מזינות אחת את השנייה: משבר תעסוקתי, הדרה של האוכלוסייה כולה על ידי השלטון,  משבר הקורונה ועלייה בפשע ואלימות. על כל אלה צריכים להוסיף את האכזבה העמוקה מתוצאות של ניסיון ההשתלבות הפוליטית של אותם אזרחים, אשר הובילה לפילוג הרשימה המשותפת.

התופעה השנייה היא הפגיעה הכלכלית והחברתית בשנה האחרונה דווקא בשכבות האוכלוסייה אשר תמכו באופן מסורתי במפלגות הימין. העובדה היא שהשלכות הקורונה בתחום הכלכלי פגעו במיוחד בשכירים בעלי הכנסה נמוכה, בעצמאיים ובמועסקים בענפי מסחר.  חלק גדול מהנפגעים האלה  המשיך לתמוך בימין ובמפלגות הדתיות גם הפעם, אך בד בבד, נרשמה אצל חלקם ירידה ברצון להצביע  

הדוגמא הבולטת ביותר למה שקרה בשנה האחרונה היא אותה שכבה של עצמאים ובעלי חנויות אשר נותרו ללא מקורות פרנסה עקבות מדיניות הסגרים של הממשלה. התחושה היא שאפשר למצוא מקדם מתאם גבוה למדי בין כמות השלטים “להשכרה” בחנויות במרכזי ערים בישראל, במרכז ובפריפריה, לבין הירידה בהצבעה לבנימין נתניהו. נכון, אין עדיין מידע על כמה מבעלי אותן חנויות היו בעבר  תומכי נתניהו. אך כאשר רבע מיליון מבוחריו בעבר מחליטים להישאר בבית, ולא להצביע, יש יותר מיסוד למסקנה שיש קשר הדוק בין החלטתם לבין ריבוי שלטי “להשכרה”. זהו המחיר האלקטוראלי ששילם ה”מנהיג” בגין מדיניות הסגרים הדיפרנציאליים שהונהגו בפועל על ידו. 

למעשה, גם ההשלכות הכלכליות וחברתיות של המגפה היו “דיפרנציאליות”, לא רק בישראל אלא בעולם כולו. בעלי ההון הגדולים מתחזקים ואילו עובדים בחלק התחתון של ההתפלגות ספגו את המכות העיקריות, הן את כלכליות והן בריאותיות. את תמצית השלכות הקורונה על החברה והכלכלה בישראל ניתן למצוא בפרק הפותח של דו”ח בנק ישראל לשנת 2020.

  

“התוצר בישראל ירד השנה ב 2.5%- . את הפגיעה בתוצר הובילה ירידה חריגה של הצריכה הפרטית בשיעור של 9.5% . עוצמתה משקפת בראש וראשונה את השפעת מגבלות הריחוק החברתי, והיא התבטאה גם בעלייה חדה של שיעור החיסכון.
הפגיעה בתעסוקה הייתה חריפה בהרבה מהפגיעה בתוצר. עובדים רבים הוצאו לחל”ת, והאבטלה הרחבה זינקה ל 15.7%- בממוצע שנתי. הפגיעה בתעסוקת עובדים בעלי שכר נמוך הייתה חריפה במיוחד, משום ריבוי עובדים אלה בענפים שספגו את עיקר הפגיעה בפעילות. הפגיעה בענפים אלה גרמה גם לפגיעה נרחבת בעצמאיים ובעסקים קטנים. עסקים אלה התקשו לגייס אשראי בייחוד בטרם הופעלו הקרנות בערבות מדינה.”

שאלה המתבקשת היא עד כמה הפגיעה באותה קבוצה  היא מהותית וארוכת טווח, והאם אנו נצפה בשינוי מבני בהתנהגותה הפוליטית, תוך האצת הירידה בתמיכה בימין. יש להניח שבפועל התהליך יהיה הדרגתי ואפילו איטי, כמו תהליכי שינוי אחרים בחברה הישראלית, אם כי הדבר יהיה תלוי בקצב ההתאוששות של ענפי המסחר, וביכולת של אותה שכבה לשקם את עצמה. מצד שני, הלקחים שהם הפיקו מהמשבר בחייהם עשויים להביא, לפחות אצל חלקם, לשינוי באופן בו הם מתייחסים להצבעה לימין  “ללא תנאי ובכל מצב”.

כדי להעריך את מלוא המשמעות של השלכות המגפה על התמיכה בליכוד ובני בריתו צריכים להסתכל על תוצאות הבחירות בהקשר רחב יותר, ותוך התייחסות להתפתחויות של העשור האחרון. החרמת הבחירות  על ידי חלק מנפגעי המגפה מצטרפת לירידה הדרגתית, גם אם איטית, במפלגות הימין מאז 2011. שלשה פוסטים  (כאן, כאן וכאן) הוקדשו בראשית 2019 לשקיעתו האיטית של האלמנט הזהותי בבחירות בישראל, שהתבטאה בשחיקת התמיכה בליכוד ובימין. גם הפעם נמשך אותו תהליך, אלא שבבחירות 2021, כאמור,  הצטרף המשבר הכלכלי והעלייה באבטלה לגורמים שיצרו את השחיקה בתמיכה בימין בעשור האחרון.

ראוי להדגיש, לא מדובר בגל אדיר, ואפילו לא בתזוזה אותה ניתן לזהות בקלות. מדובר בזרם שהלך והתעצם. במוקד אותו זרם נמצאים שכירים עירוניים, לרוב צעירים, חלקם במשפחות “מעורבבות” מבחינה עדתית. הם מאכלסים את אותם מקטעים תעסוקתיים – חברתיים המאופיינים בביטחון תעסוקתי שהולך ויורד, עם ערוצים חסומים, במידה זו או אחרת, למוביליות כלפי מעלה. חלק מהם היגרו מהפריפריה אל המרכזים העירוניים, חלק אחר הם בני המעמד הבינוני הישן. חלקם בוגרי מכללות, מועסקים בחברות גדולות או בינוניות. חלקם עובדים בשלל המקצועות של המגזר הציבורי. הם שותפים לאותה תחושה של חסר ביטחון אשר מאפיין את בני מעמדם  במקומות רבים בעולם.

הסימן הראשון לעוצמת המעמד העובדים החדש הייתה המחאה של 2011, בה הוא זיהה את מצבו וגם את כוחו, אך עדיין לא היה מסוגל לנסח באופן ברור חלופה למדיניות הכלכלית והחברתית של הממשלה. תוצאה חיובית הייתה לאותה מחאה: היא אילצה את הממשלה לחשב את צעדיה בזהירות גדולה יותר בתחום הכלכלי חברתי. המתקפה נגד  השירותים החברתיים הואטה. המחאה פתחה עידן חדש בפוליטיקה הישראלית, היא לימדה את הפעיליה ותומכיה את כוחה של פוליטיקת השטח, של תנועות עממיות המזהות מטרות מוגדרות, כמו המאבק נגד מתווה הגז. כעבור עשור, מעמד העובדים מוצא את עצמו מול משבר חדש, וגם אם אין לדעת כיצד הוא יגיב, יש להניח שהזיכרון של 2011 יהיה רלבנטי בעתיד הקרוב.

כאשר בוחנים את הקבוצה הזאת, ההולכת ומתרחבת כל הזמן, צריכים לשאול מה התועלת של הדיבורים על עדה וזהות. מה תורמת לדיון כל הקקופוניה על מגזרים ושבטים, ועד מתי צריכים להמשיך לסבול את המעשיות על הגמוניה תרבותית ופריבילגיות. הבעיה היא שכאשר מתמסרים לאותה רטוריקה שמרנית וחסרת תועלת, מחמיצים את הצורך לבחון את ההתפתחויות האמיתיות בחברה הישראלית. מעמד העובדים החדש בישראל הולך ומתגבש, ואיתו משתנים דפוסים ההצבעה של האוכלוסייה. הירידה בשוליים של גושי ההצבעה בימין לא התחילה  עם  מגפת הקורונה. היא החלה להיות מורגשת כבר בתחילת העשור השני של המאה,  לאחר המחאה החברתית של 2011.

יש לזכור כי במשבר הפוליטי בו נמצאת כיום ישראל, מעמד זה משחק תפקיד מפתח. בלעדיו ספק אם “מחאת בלפור” הייתה יכולה להתקיים ולהחזיק מעמד במהלך 36 שבועות רצופים.  מחאת בלפור של 2021, אשר רובה התרכזה ב”שחיתות” ובתביעה לסילוק נתניהו, אפשרה לחלק מאותה שכבה לשתף פעולה עם חלקים אחרים באוכלוסייה, ובו בעת גם אפשר לה לחוש את יכולתה לקיים פעולה קולקטיבית למען מטרות מוגדרות. מבחינה זאת, יתכן שמחאת בלפור תסלול את הדרך למחאות ותנועות חדשות בעתיד, עם מטרות ותביעות אשר ילכו מעבר לדרישה של טוהר המידות של משרתי ציבור. פה המקום לשוב ולצטט את מה כבר נכתב באותו פוסט שידבר על מחאת בלפור ומעמד העובדים החדש:

“משתתפי ההפגנות ב-2020 הם שונים מאלה של 2011. חלקם חוו מאבקים מקצועיים ושביתות, לעתים בסיוע של ארגון כוח לעובדים, חלקם התנסו בפעילות פוליטית, לרובם הגדול התברר שהמדיניות הכלכלית אינה סוג של “טעות” שניתן לתקנה, אלא חלק מהותי מהמשטר הכלכלי והחברתי בישראל. במחצית הראשונה של אוקטובר 2020 הגיע מספר המובטלים בישראל (כולל עובדים וחל”ת וכאלה שהתייאשו ממציאת עבודה) ל-770 אלף איש. זהו נתון אשר מלמד יותר מכל דבר אחר על מצבו של מעמד העובדים הישראלי.”

בתוך כל אלה  ישנו גם מרכיב הולך וגדל של “רדיקליים עירוניים”, בני מעמד העובדים החדש, חלקם יוצאי המעמד הבינוני הישן, פרי יצירתה של “תנועת העבודה” על אגפיה השונים. מדובר, שוב, בקבוצה אנושית אשר חשה כיצד האפשרויות שלה הולכות ומצטמצמות, ובו בזמן מאמצת השקפות שמאליות בכל הקשור לנושאים הקשורים לזכויות אדם, הכיבוש והגנה על החברה האזרחית. זו השכבה אשר עומדת מאחורי ההצבעה לרשימה המשותפת בתוך הישובים המאוכלסים ביהודים בבחירות לכנסת ה-23, אך חלקם הגדול תמכו הפעם במרצ ובמפלגת עבודה.

לסוגיות הקשורות לרדיקלים העירוניים יוקדש בעתיד פוסט נפרד, אך חשוב להדגיש  עתה את החשיבות של קבוצה זאת למספר שאלות המהותיות לגבי עתיד הפוליטיקה הישראלית. עד כמה השכבה הזו תוכל לנהל דו שיח עם אותן קבוצות בתוך מעמד העובדים החדש, בין אם אלה עובדים שמקורם בפריפריה, או בישובים ערבים. עד כמה ניתן יהיה לפתח דיאלוג כזה במקומות עבודה, על רקע מאבקים נגד העסקה פוגענית, שכר נמוך או פגיעה בזכויות. עד כמה המודעות לצורך להגן על שירותים חברתיים תוכל ללכד שכבה זו, וליצור מודעות לאינטרסים המשותפים. מעבר למנדטים שכל מפלגה קיבלה בבחירות של 23 למרץ, אלה הסוגיות אשר יקבעו את העתיד הפוליטי של ישראל.

השאר תגובה