kriahofshit@gmail.com

בחירות בארה”ב: בין שינוי דמוגרפי למאבק חברתי

הדברים הבאים נכתבים כהסתכלות מבחוץ על הפוליטיקה האמריקאית, מקריאה בעיניים ישראליות של תוצאות הבחירות לנשיאות בארה”ב. הם חלק מניתוח של האופנים בהם החיים הפוליטיים הולכים ומשתנים בעולם המתועש. הקריאה ה”ישראלית” היא שמסבירה את ההדגשים של הפוסט הנוכחי. למעשה כל ניתוח חיצוני של מה שקרה בבחירות בארה”ב יהיה תמיד צבוע בצבעים של המקום בו הוא נכתב.

מהזווית הישראלית אפשר להתרשם שהקואליציה האמריקאית אשר התגבשה נגד הפופוליזם הסמכותני זכה לניצחון משמעותי מאד: החלפתו של דונאלד טראמפ בג’ו ביידן. קל מאד לראות בקואליציה זו משהו זמני, המבוסס רק על הסיסמה “רק לא טראמפ”, אשר ביססה את עוצמתה על השינוי הדמוגרפי המתמשך בארה”ב. מי שדוגל בגישה זו יביא כראיה לכך הכישלון של אותה קואליציה ביצירת שינוי ביחסי הכוחות בקונגרס, סימן להעדר פלטפורמה פוליטית רעיונית שיכולה ליצור רוב משמעותי בארה”ב שיפעל לשינוי כלכלתי וחברתי.

סדרת המפות האלקטורליות של ארה”ב, בין השנים 1952 ועד 2020, מציגה את התוצאות של השינויים הדמוגרפיים על מערכות הבחירות בארה”ב.  הגידול באוכלוסייה ממוצא מקסיקאי במערב השפיע מאד על הפיכת קליפורניה למוקד כוח גדול מאד של המפלגה הדמוקרטית, תופעה שהתפשטה לדרום מערב ארה”ב. במקביל, ההגירה של אנשי צווארון לבן, בוגרי אוניברסיטאות, למדינות בדרום המזרח, הביאה לשינוי פוליטי במדינות שקודם לכן נחשבו כשמרניות. וירג’יניה היא הדוגמא הבולטת, וקרולינה הצפונית הולכת בעקבותיה.

 

 

 

 

המקור: http://metrocosm.com/us-presidential-elections/

טקסס, היא ככל הנראה, המדינה החשובה בהם נפגשים שני התהליכים האלה. מצד אחד עלייה במשקל האוכלוסייה ממוצא מקסיקאי, ומצד שני הגירה של בוגרי אוניברסיטאות למרכזים אורבניים. הדבר מביא לירידה רצופה בכוחם של הרפובליקנים, אם כי הם עדיין אוחזים במושכות הפוליטיות במדינה.  על סמך התפתחויות אלה יש מי שיטען כי הדמוגרפיה היא המפתח לשינויים הפוליטיים העוברים על ארה”ב.

כאמור, הניתוח הזה נעשה כולו בעיניים ישראליות, מתוך ניסיון להבין את המשותף והשונה בין המציאות האמריקאית לבין המציאות הישראלית. פעמים רבות, רבות מדי, אנו שומעים פעם ועוד פעם, על המשמעות של דמוגרפיה בחברה  הישראלית, ועל כוחה האין סופית של הגיאוגרפיה העדתית כמפתח להתפתחויות במבנה הפוליטי. הניתוח הישראלי של הפוליטיקה האמריקאית בא כדי להדגיש עד כמה הניתוח הדמוגרפי – גיאוגרפי – עדתי הוא מוגבל ביכולתו לספק הסבר להתפתחויות בחברה הישראלית, בדיוק כפי שזה קורה בארה”ב.

בפוסט אחר נטען כי השילוב של צעירים ישראלים שעוברים תהליכי פרולטריזציה בתנועה שמנסה להגן על החברה האזרחית תביא, בסופו של דבר, להתגבשות של תודעה של עובדים אשר ידרשו שינויים רדיקליים במדיניות הכלכלית והחברתית, אשר יבטיחו שוויון גדול בחלוקת ההכנסות והעושר, רשת ביטחון חברתית והגדלת המקורות לחינוך ובריאות. התהליך של יצירת מעמד עובדים חדש, המבוסס על שכבה שלמה של צעירים המתמודדים אם חוסר ביטחון תעסוקתי, העדר אופק להתפתחות כלכלית וחברתית ורשת ביטחון שהולכת ונעלמת היא משותפת למדינות רבות בעולם המתועש.

אין זה פלא, אם כן, שתהליך דומה עובר על ארה”ב מאז השליש האחרון של המאה ה-20, כאשר הוא מלווה בהתרחבות ניכרת בפערים  בהכנסות ובבעלות על ההון. למעשה, התנועות אשר המובילות היום את המאבק של השמאל האמריקאי החלו להתפתח מאז תחילת המאה הנוכחית ובמיוחד לאחר המשבר הכלכלי של שנת 2008, אשר ערער את בסיס הלגיטימיות של הניאו ליברליזם ותחושת היציבות הנצחית של המשטר. תנועות אלה ירשו את המסורות של מאבקים למען צדק חברתי שהיו בארה”ב מזה שנים רבות. 

המחאות של השנים האחרונות, והפעילויות של התנועות השונות נחלו הצלחה חלקית השנה.  טראמפ הפסיד את הנשיאות תודות להברית שנוצרה בין התנועה החברתית של הקהילה השחורה בארה”ב, הקהילה ה”לטינית”, הנשים במרכזים עירוניים, ואותן קבוצות של צעירים אמריקאים אשר מוצאם מהמעמד בינוני אך עוברים תהליך של פרולטריזציה במציאות האמריקאית הנוכחית.  כמובן שאין הפרדה ברורה בין הקבוצות האלה, וקיימת חפיפה רבה ביניהן.

הטענה המרכזית של פוסט זה שמאבקים אלה אפשרו וזרזו את גיבושה של הקואליציה שנאבקה נגד דונלד טראמפ מיומו הראשון בנשיאות, והביאה לניצחונו של ג’ו ביידן בבחירות לנשיאות. במילים אחרות, השינויים הדמוגרפיים לכשעצמם לא יכולים להסביר את החיבור בין הקבוצות השונות, לא כל שכן את הצלחתן. המפתח להצלחות אלה היו המאבקים ברמת השטח, והם אלה שימשיכו לתת את הטון בשנים הבאות.  

צריך להדגיש את הסוגיה הזאת פעם ועוד פעם: מה שעומד מאחורי גיבוש הקואליציה הזו היו המאבקים שכל אחת מקבוצות אלה ניהלה בשנים האחרונות, לעתים תוך שיתוף פעולה עם קבוצות אחרות, בתחומים של הגנה על זכויות אדם ואזרח, מאבקים למען האקלים ומניעת שינוי אקלים, זכויות נשים, הגנה על הקהילה השחורה, הגנה על מהגרים, ומאבקים נגד ניצול של עובדים בשוק עבודה, במיוחד הנהגת שכר מינימום של 15 דולר לשעה. כאמור, ברוב המאבקים האלה, אם לא בכולם, הייתה חפיפה בין הקבוצות השונות, מה שיצר, לעתים קרובות, קירבה וזהות בין אנשים עד שניתן היה לדבר על תנועת התנגדות אחת, המורכבת ממספר רב מאד של ארגונים, תנועות מקומיות, וקואליציות למען מטרות מוגדרות

על ההשפעה של המאבקים השונים מאז תחילת המאה אפשר ללמוד על שיעור ההשתתפות של הצעירים בבחירות בארה”ב. בשנים בהם הניאו ליברליזם האמריקאי הגיע לשיאו, בסוף שנות התשעים, הצבעת הצעירים בין 18 עד 29 הגיע לשפל של פחות מ-40%. לא קשה להסביר את הנתון לאור האקלים הפוליטי של אותם ימים, והעדר אופק של מחאה אפקטיבית. דווקא עם בואו של ג’ורג’ בוש, וההתנגדות למלחמה בעירק, החל שיעור ההשתתפות לטפס והגיע לשיא של 51% ב-2008 כאשר ברק אובמה נבחר לנשיא. הפנייה של אובמה והממשל הדמוקרטי הביאו שוב לירידה בהשתתפות הצעירים, ושיעור ההשתתפות שלהם בבחירות ירד ל-46% ב-2006. השנה נרשמה עלייה בשיעור ההשתתפות ל-53%, כאשר שיעור התומכים בביידן (או ליתר דיוק, שיעור ההמתנגדים לטראמפ) בקרבם הגיע לכמעט שני שליש. יש לציין שעל פי כמה הערכות, שיעור ההצבעה היה גבוה במיוחד בקרב בוחרים שחורים צעירים, כנראה תוצאה ישירה של המאבק של תנועת Black Lives Matter.

 

 

המקור: מפקד האוכלוסין של ארה”ב.

אין לשכוח את התנאים בהם מערכת הבחירות התנהלה. כמו בישראל, הקואליציה נגד טראמפ באה כדי להגן על החברה האזרחית, ועשתה זאת במסגרת פוליטית אחת: המפלגה הדמוקרטית. בחירה זו של תנועות התגדות לטראמפיזם הגבילה אותה מראש, ויצרה מצב בו היא שיתפה פעולה עם הממסד הדמוקרטי הישן, אשר עדיין מייצג אינטרסים של תאגידים וההון הגדול. במזכר שפרסם השמאל הדמוקראטי ב-10 לנובמבר נאמר שהמפלגה הפסידה 8 חברי קונגרס בגלל העדר תכנית כלכלית שאפתנית מספיק והפניית תשומת הלב לפרברים העשירים של ארה”ב, במקום לפעול בקרב המוני עובדים במדינה. 

לרמות הכישלון במאמץ להרחיב את הרוב הדמוקרטי בקונגרס, השמאל יכול להביט קדימה עם מידה של אופטימיות.  שיתוף הפעולה עם הכוחות המסורתיים  נעשה בתנאים שונים מאלה של שנת 2008. המאבקים שנוהלו בשנים האחרונות, ההתגייסות למען מאבקי עובדים, התנגשות עם האינטרסים של התאגידים והמנגנונים של דיכוי הם שהפכו את השינויים הדמוגרפיים לכוח פוליטי אשר הביא לבחירתו של ג’ו ביידן לנשיא ארה”ב. אותם מאבקים הם שיצרו את תודעה של כוחות שמאל בארה”ב, ושימשו רקע לניסוח עקרונות ותוכניות שלו.  אחת הדוגמאות היא של קבוצת הדמוקרטיים הסוציאליסטיים של אמריקה, אשר מזוהה עם הסנטור ברני סנדרס וחברת הקונגרס אלכסנדרה אוקסיו קורטז. התנועה מעמידה בחזית המאבקים שלה תוכניות פעולה בשלשה תחומים עיקריים, המאבק בשינוי האקלים (ה”ניו דיל הירוק”), הגנה על השכר וזכויות עובדים ומעבר למערכת בריאות לכל על פי ההצעות של ברני סנדרס.

לפי אחת הפעילות של התנועה זו, היא הצליחה להכניס לבתי מחוקקים ב-15 מדינות בארה”ב 20 חברים חדשים, בעוד שמועמדים דמוקרטיים לסנאט ולקונגרס הפדרליים אשר דגלו במדיניות “מתונה” או “של מרכז הדרך” נחלו כישלון . בקונגרס הפדארלי כ-40% מהסיעה הדמוקרטית מייצגים זרמים שנחשבים “פרוגריסיביים”, כלומר הם מייצגים סדר יום שמאלי יותר בתחומים השונים. זהו מספר שהולך וגדל עם הזמן, בעקבות מאמצים שהחלו לפני שנים מצד פעילי שטח להזיז שמאלה את המפלגה. 

דברים אלה יכולים להעיד על היתרונות של הליכה בתוך פלטפורמה פוליטית רחבה – האפשרות להשתלב בה בלי לאבד את היכולת לקדם עקרונות של שמאל סוציאליסטי מעמדי. אלא שהחסרונות גם הם בולטים בעין, כמו אובדן מסוים של כשר התמרון הפוליטי, ותמיכה במועמדים אשר מייצגים את מה שמכונה “המרכז” של מפלגה הדמוקרטית. כשלונו של ברני סנדרס בבחירות המקדימות הדגים את המגבלות שקיימים לכוח של השמאל הדמוקרטי, והצורך להשמיך בשיתוף פעולה עם המרכז. אך גם כך, ברור שכוחות השמאל האמריקאי לא יסתפקו הפעם בתפקיד של “מעודדים מהיציע” וידרשו השתתפות פעילה בעיצוב המדיניות של הממשל החדש. זמנים חדשים הגיעו לאמריקה.

השאר תגובה