kriahofshit@gmail.com

מחאה, מעמד ופוליטיקה

שני הפוסטים (כאן וכאן) הקודמים על ההשפעות החברתיות והכלכליות של מגפת הקורונה התרכזו בהשלכות הדיפרנציאליות של המגפה והמדיניות הכלכלית על המעמדות בחברה הישראלית. בפוסט הנוכחי הכוונה היא לנתח את המשמעות של המשבר  לעתיד הפוליטיקה הישראלית, ככל שניתן כאשר הזעזוע עדיין בעיצומו.

הטענה הבסיסית אינה מקורית, היא נשמעת במקומות רבים בעולם, וגורסת שהמגפה ומהשבר יצרו מצב חדש, מעין שבר באופן בו הפוליטיקה של עימותים מתנהלת בישראל. שאלות של אמון ציבורי ולגיטימיות הפכו לרלבנטיות מאד, ואינן עוד מובנות מאליהן. השחיתות הממשלתית וחוסר היעילות בטיפול במשבר והמגפה נראים, על פניהם, כמקור העיקרי לאובדן האמון וירידה בלגיטימציה של הממשלה. אלא שלצד כל אלה יש להביא בחשבון את ההשפעה של המחאה על ההתארגנויות דמוקרטיות חדשות, אשר יכללו גם ביקורת נוקבת על המדיניות הכלכלית והחברתית הנהוגות בישראל. 

פוסט אחר אשר הוקדש למחאה טען שמאחורי הגיוס ההמוני אפשר למצוא את הרצון להגן על החברה האזרחית, תוך התנגדות למגמות הסמכותניות של שלטונו של בנימין נתניהו. אלא שההתפתחויות של השבועות האחרונים מראים שראיה זו הייתה חלקית. למעשה ה”מחאה” היא התקוממות המורכת משני קטבים, אחד אכן עוסק בהגנה על החברה האזרחית, והשני מהווה המשך ישיר למחאה של 2011, ומהותו התקוממות נגד המבנה הכלכלי חברתי בישראל, והמדיניות שייסדה ומתחזקת אותו.

 

בין שני קטבים אלה נפרסת המחאה הנוכחית, ובמרכזה התביעה לסילוקו של בנימין נתניהו. התנועה החברתית אשר מגלמת את אותה מחאה מייצגת, בעצם, ברית בין שתי קבוצות חברתיות בישראל. הראשונה מייצגת את מה שניתן לכנות הבורגנות הישראלי העירונית: מעמד בינוני ובינוני גבוה, אשר אכלסו בשנים האחרונות את האלקטורט של יש עתיד ולאחר מכן של כחול לבן.

הנוכחות המגברת של הקבוצה הזו בתנועת המחאה הובילה בשבועות האחרונים לטענות הרגילות של נציגי הפוליטיקה של הזהויות. כינויים כמו “מנותקים” ו”שבט לבן” מושמעים מחדש כדי להפוך את המחאה לעוד תנועה כושלת, אשר אינה מצליחה ליצור קשר עם ה”מזרחים”. הרטוריקה היא אותה רטוריקה המוכרת מהתייחסויות קודמות של הפוליטיקה של זהויות למאבקים חברתיים בישראל: העברת מוקד תשומת הלב לתחום התרבותי – סמלי, והצגת כל סכסוך חברתי בישראל במונחים של “פריבילגיים” נגד “מדוכאים” בתחום התרבותי – זהותי או בתחום הקצאת המקורות על ידי המדינה.  

בפועל, אין הבדל גדול בין רטוריקה זו לבין הסמלים והמסרים של הימין הפופוליסטי הישראלי. הקטגוריות “הפירבילגיים” ו”מדוכאים” מתייחסות, בעיקר, לתחום התרבותי/הקצאתי. לפי תפיסה זאת, החברה האזרחית אינה יכולה להתקיים אלא כהתאגדות של עדות ומגזרים, בלי אפשרות של מרחב ציבורי משותף. ברור אם כך שכל מאבק אשר מתנהל על בסיס התפיסה של הכלה ובניית חברה אזרחית לא פרימורדיאלית נתפסת כאיום, וכדחייה של ההיגיון הזהותי.

צודקים אלה שמזהים את הקוטב הזה שלה המחאה עם הקבוצות שהלכו אחרי יש עתיד, ולאחר מכן עם כחול לבן, ובעבר הרחוק יותר עם קדימה. הזיהוי המעמדי הוא ברור ברוב המקרים, מעמד בינוני מבוסס. אלא שבמקרה הנוכחי לא מדובר בכמיהה ל”מנהיג חדש”. הליכתם גל בני גנץ וגבי אשכנזי לקואליציה עם בנימין נתניהו היא זו שבמידה רבה הניעה את המחאה הנוכחית. האמונה בעוד “כוכב” אשר יסלק את נתניהו מהשלטון הודות לקסמו נסדקה במידה משמעותית. התארגנות פוליטית חדשה, במידה ותקום, או פעולה במסגרות קיימות, כמו יש עתיד, תהיה מבוססת הפעם על הפעולה “מלמטה”. לא בכדי לובשת המחאה אופי של גוף עם ראשים רבים, עם סיסמאות מגוונות, בו כל אחד או אחת יכולים לבטא את דעתם בדרך הנראית להם.

הקוטב השני של המחאה מיוצג על ידי מעמד העובדים של ישראל, או מעמד עובדים החדש, המורכב מצעירים עירוניים, בטווח רחב של עיסוקים, חלקם בכלכלת החלטורות, חלקם עובדים קבלן ועובדים בעלי שכר בינוני עד נמוך, בטווח רחב של מקצועות. קל לזהות את הקבוצות האלה עם המחאה של שנת 2011. אכן המחאה הנוכחית מתכתבת  עם המחאה ההיא, שגם היא באה מהשטח, ללא גורם אחד אשר ריכז אותה או כיוון אותה. גם ההרכב האנושי היה דומה, מעמד עובדים צעיר ועירוני.

כמו המחאה ההיא, קבוצה מזהה את החטאים של המדיניות הניאו ליברלית. המשבר הבליט פעם נוספת את המודעות הגוברת לנזקי המדיניות הכלכלית של ממשלות ישראל מזה יותר משלושה עשורים, עם הדגש על חניקת השירותים החברתיים, הפרטות של שירותים ציבוריים, הפיכת חייהם של חלק מהעובדים הישראלים לרעועים והרס רשת הביטחון החברתי.

אלא שמשתתפי ההפגנות ב-2020 הם שונים מאלה של 2011. חלקם חוו מאבקים מקצועיים ושביתות, לעתים בסיוע של ארגון כוח לעובדים, חלקם התנסו בפעילות פוליטית, לרובם הגדול התברר שהמדיניות הכלכלית אינה סוג של “טעות” שניתן לתקנה, אלא חלק מהותי מהמשטר הכלכלי והחברתי בישראל. במחצית הראשונה של אוקטובר 2020 הגיע מספר המובטלים בישראל (כולל עובדים וחל”ת וכאלה שהתייאשו ממציאת עבודה) ל-770 אלף איש. זהו נתון אשר מלמד יותר מכל דבר אחר על מצבו של מעמד העובדים הישראלי.

פה המקום לצטט את מאמרו של יונתן פרמינגר  “דרכי התארגנות חדשות המתהוות בצל ההסתדרות: רדיקליזציה בתנאי העסקה פוגעניים? (עבודה, חברה ומשפט, כרך טז, עמ’ 7-26). המאמר דן במאבק למען העסקה ישירה של עובדות הניקיון באוניברסיטת באר שבע בשנת 2007. פעילים חברתיים, חברים בקואליציה להעסקה ישירה של עובדי קבלן, חברו לארגון כוח לעובדים כדי לקדם את העסקתן של עובדות הניקיון, שהיו עובדות קבלן, ישירות על ידי האוניברסיטה. במקרה זה מאבק של אנשים למען יישום עקרונות של חברה אזרחית לבש אופן ספציפי, במקום ספציפי, כדי לקדם רעיון כללי, של התנגדות ליסודות של המדיניות הניאו ליברלית. במקרה זה הרדיקליזציה הייתה של הפעילים שהשתתפו בפעילות למען העובדות, אם כי לא היה מאמץ לגייס אותן לפעולה לעמן מאבקן).

כאמור, המאבק של עובדות הקבלן באוניברסיטת באר שבע קדם למחאה של 2011, אבל לא קשה לקשר אותו לאותה תנועה גדולה שהחל ברחוב רוטשילד בתל אביב. בין המחאה של אותה שנה למחאה הנוכחית היו עוד מספר רב של מאבקים, כולם קשורים למאמץ להגן על החברה האזרחית, כמו המאבק נגד מתווה הגז, המאבק נגד מיכל אמוניה בחיפה, המאבקים למען זכויות פועלים זרים, המאבק נגד אלימות המופנית נגד אזרחים ממוצע אתיופי או המאבקים נגד אלימות כלפי נשים או המאבק נגד פינוי גבעת עמל. בכל המאבקים האלה ההגנה על החברה האזרחית שולבה בהגנה על חלשים ובביקורת על המדיניות הניאוליברלית. 

המאבקים האלה גם יצרו רשתות חברתיות, הכרויות, קשרים בין אנשים אשר עליהם נבנתה המחאה הנוכחית. העיקרון של המאבק למען עקרונות של חברה אזרחית במקרה הספציפי הנוכחי – הגנה על הדמוקרטיה והתנגדות פעילה לשחיתות ממשלתית – מתקשרים, גם הפעם, לנושאים של מדיניות כלכלית, מצבו של מעמד העובדים הישראלי, במיוחד צעירים עירוניים, ויוצר את הפתח לקידום ההתנגדות למדיניות הכלכלית והחברתית של ממשלות ישראל.

הפוליטיקה של זהויות בישראל התייחסה בחשדנות גדולה, ואפילו בבוז, למחאה של 2011, בגלל האופי הכללי שלה, בגלל הדגש על תביעות כלכליות וחברתיות, מבלי להתייחס לסיסמאות על עדתיות תרבותית. גם בימים אלה אפשר למצוא סימנים להתייחסות דומה. אלא שהפעם, העובדה שבמרכז המחאה נמצאת התביעה לסילוקו של בנימין נתניהו מאפשר לפוליטיקה של הזהויות לטעון שמדובר בצורה של “ניתוק” מהעם, כשהמושג “עם” מוגדר על בסיס פרימורדיאלי. יחד עם זאת, העובדה שטיעונים אלה נשמעים בתכיפות הרבה יותר קטנה, ובטונים חלשים יותר, מלדמת על המרחק שהפוליטיקה הישראלית עברה בעשור האחרון.

מכל הבחינות האלה, מגפת הקורונה והשלכותיה הכלכליות והחברתיות מבשרות תחילתו של עידן חדש בפוליטיקה הישראלית. מה שהיה הוא לא מה שיהיה. ציבורים גדולים בישראל גילו את כוחה של ההתארגנות העצמית, של הפוליטיקה של השטח, של ההפגנה והגיוס כביטוי לאפשרויות שנפתחות. ספק אם ניתן יהיה להפקיע את כוחה הפוליטי של התנועה החברתית אשר נוצרה בשנה האחרונה. לא עוד יסכימו אותם אנשים שיצאו לצמתים, לגשרים ולרחוב להאציל את העוצמה הפוליטית הקולקטיבית למושיע אחד, כפי שקרה לפני המגפה.

למען האמת, אם ההתקוממות האזרחית הנוכחית תוביל לשידוד מערכות פוליטי, היא תוביל להתארגנויות שונות, פחות או יותר על פי הקווים שתוארו לעיל. התהליך של הפיכת הפוליטיקה של השטח לערוץ לגיטימי ובר עוצמה ימשיך להתפתח בעתיד הקרוב, כך שהפוליטיקה הישראלית תהפוך להיות, במובנים רבים, פוליטיקה מלמטה, עם התארגנויות “אד הוק”, נזילות וללא הגדרות פורמליות. בכל מה שנוגע לשמאל הישראלי, יש לקוות שסוג המאבק שהזה יתורגם לתודעה על האפשרות להיאבק לשינוי כלכלי וחברתי, ולגיבוש של מסגרת פוליטית אשר תשקף את  המאבקים של העשור האחרון והמאבקים למען ישראל דמוקרטית, שוויונית ושל כל אזרחיה.

השאר תגובה