האמירה שלאחר הקורונה הדברים לא יחזרו להיות מה שהיו הפכה להיות כמעט קלישאה. גם אם מחר יופיע חיסון מחולל נסים, ספק רק אם העולם יחזור לאותו מקום בו הוא היה לפני פרוץ המגיפה. יותר מדי אנשים נפגעו, פיזית, חברתית וכלכלית. יותר מדי עסקים קרסו, המרקם החברתי נפגע ביותר מדי מקומות.
בתוך כל החושך הזה, ישנה סוגיה אחת אשר, לשם שינוי, מצביעה על האפשרות של תפנית חיוביות. לפתע הפופוליזם, המפלצת אשר עד לפני כמה חודשים נראתה כבלתי ניתנת לעצירה, מגלה סימני חולשה. בהונגריה מפלגות האופוזיציה הצליחו בתחילת אוגוסט להגיע להסכם של הקמת בלוק משותף שיופיע בבחירות הכלליות הבאות, בתקווה לשים קץ לשלטון הדיקטטורי של אורבן. בבלארוס הפגנות המונים נגד שלטונו של לוקשנקו מערערים את המשטר. בישראל הגיוס ההמוני נגד בנימין נתניהו גם הוא מעמיד בסימן שאלה את המשך שלטונו.
נכון שקשה לסכם את ההתפתחויות של החודשים האחרונים כאשר המגפה עדיין משתוללת, אך כבר עתה ניתן לציין כי המשטרים הדמוקרטיים, רבים מהם סוציאל דמוקרטיים, הצליחו עד עתה לעמוד במבחן, בעוד הפופוליזם ספג מכה, וכמה מהמנהיגים האוטוריטרים נחלשו וספגו מכות משמעותיות, לאחר כמה שנים בהן היה נראה שלכוחות דמוקרטיים אין מענה הגל הגואה. בנימין נתניהו סיפר לישראלים לפני כמה חודשים עד כמה הוא הצליח במיגור הקורונה, ואיך העולם רוצה ללמוד ממנו. עתה הוא בסך עוד מנהיג פופוליסטי שנתון בצרה בריאותית ופוליטית.
בעקבות הצרות הפוקדות את הפופוליזם בעולם החלו להופיע מתחילת הקיץ פרסומים וניתוחים על הפגיעה הפוליטית של התנועות האלה. ברובם הגדול הטענה היא שהפופוליזם אכן מתקשה לעתים להתמודד עם המחלה, אך הטענה שהוא יוכרע על ידה זו מסקנה כוללנית מאד, מכיוון שחלק מהמשטרים הפופוליסטים ואוטוריטריים הצליחו לבלום את המגפה באותה מידה של הצלחה כמו משטרים דמוקרטיים.
נכון שחלק מהמנהיגים של תנועות פופוליסטיות, במיוחד אלה שמבססים על שיסוי פנימי, כמו דונאלד טראמפ או נשיא ברזיל ז’איר בולסונרו, המעיטו בסכנה בגלל העוינות שלהם למדע ורציונליות,אך היו כאלה שלא נהגו כך. נכון היו כאלה שניצלו את התחלואה כדי לצמצם חירויות הפרט ולהגביר את השליטה שלהם, במיוחד בהונגריה, פולין ובמידה מסוימת גם ישראל, אך היו משטרים פופוליסטים שלא נהגו כך. בסופו של דבר, טוענים חלק מהפרשנים, הפופוליזם יוכל לרכב על הגל של הכעס של מובטלים ונפגעי המשבר הכלכלי כדי לשגשג מחדש.
דו”חות של מכוני מחקר שונים התרכזו בעיקר בשליטים האוטוריטריים, כמו דונאלד טראמפ בארה”ב, וולדימיר פוטין ברוסיה, וויקטור אורבן בהונגריה ובנימין נתניהו בישראל. ברוב הניתוחים הודגש שלא ניתן להכליל את כל המשטרים הפופוליסטים. היו כאלה, כמו טראמפ ובולסונרו אשר ביקשו להמעיט בחשיבות של המגפה והכחישו שמדובר באיום של ממש על בריאות הציבור. אך היו גם כאלה שלא המעיטו בחומרת המצב ואף נקטו באמצעים קשים כדי להתמודד איתה.
אלא שהמבחנים האלה להצלחה או כישלון של המדיניות הממשלתית מול משבר הקורונה מביאים בחשבון רק את הפן הבריאותי שלו: הצלחה וכישלון נמדדים על פי סטטיסטיקת התחלואה. בפועל, הניסיון שהצטבר מראה שיש לפחות עוד שני קריטריונים משמעותיים לבחינת התפקוד הממשלתי. הראשון הוא המבחן הכלכלי והחברתי. הכוונה היא לבחינת הצלחת הממשלה בהתמודדות עם ההשלכות הכלכליות של הפנדמיה, ועד כמה רווחת האוכלוסייה מובטחת על ידי המדיניות הממשלתית. המבחן השלישי הוא קיומו של אמון ציבורי במהלכי הממשלה להתמודדות עם המשבר, והוא קשור, כמובן, לצדדים הבריאותיים והכלכליים של המאבק במגפה.
כאשר מתייחסים למשבר הקורונה בראיה כוללת, מגיעים למסקנה שהפופוליזם האנטי דמוקרטי נמצא במצב קשה, ויעיד על כך החלשתו המהירה של בנימין נתניהו. כדי להבין את הכישלון המתגלגל שלו צריך לדון באחת התכונות הבסיסיות של הפופוליזם הסמכותני: השאיפה למחוק את החברה האזרחית, וליצור קשר “ישיר” בין המנהיג לבין ההמונים.
הפופוליזם האוטוריטרי בנוי על הקשר הבלתי אמצעי ובלתי מתווך בין ה”מנהיג” לבין האוכלוסייה, או לפחות עם הבסיס הפוליטי שלו. אכן, המאפיין העיקרי של הפופוליזם במקרים רבים הוא הניסיון להרוס או לעקוף את החברה האזרחית, להשמיד את ארגוניה, להשמיד כל זכר לפועלה אזרחית עצמאית וביקורתית, לפעול נגד עמותות וקבוצות אשר מגינות על זכויות אזרחים, עובדים או מיעוטים.
אלא שחברה אזרחית משגשגת היא תנאי הכרחי להצלחת שירותי הרווחה, החינוך והבריאות לאוכלוסייה. בעידן הנוכחי, ממשלות צריכות את התיווך של ארגוניים אזרחיים וקהילתיים, הפעילים בשטח, כדי להבטיח את יישומה של מדיניות רווחה. למנהיג פופוליסטי ואוטוריטרי אין כל תמריץ להסכים לתיווך של ארגוניים אלה, בגלל רצונו לשמור לעצמו את הבלעדיות על “טובת העם”.
אך, כאמור, הקרב נגד מגפת הקורונה דורש את תיווכה של החברה האזרחית. אין כל דרך למנגנון של המדינה להגיע למיליוני תושבים, לכל המגזרים באוכלוסייה. בין אם זה בגלל הזנחה של שנים, או בין אם זה בגלל המורכבויות של החברה העכשווית, המגבילות את יכולת המדינה לתת מענה ישיר למשבר הבריאות. בכל מקום בהם החברה האזרחית נחלשה, המגפה פגעה באופן קשה יותר ולזמן ארוך יותר.
האירוניה היא שהפופוליזם, אשר הציג לא פעם את ארגוני החברה האזרחית כ”נציגי האויב החיצוני”, נכח לדעת שכאשר הופיע אויב אמתי – במקרה זה הפנדמיה הנוכחית- הוא לא הצליח במקרים רבים להתמודד אתו. הדבר איננו מקרי, כדי להגיע להסדרים נאותים בתחומי הבריאות, הכלכלה וההסכמה החברתית יש צורך בתיווכם של ארגונים עצמאים, אשר יכולים לפנות לקהלים שונים, בהיותם חלק מהקהילה עצמה.
עם פרוץ המגפה בישראל נתניהו היה בין המנהיגים הראשונים שדווקא הזהירו מפניה, מתוך מחשבה שמדובר בעוד “אויב” שניתן להתגבר עליו, כך שהוא יוכל לקשור לעצמו את ההישג הזה. הופעות יומיות בטלוויזיה, הפניות הישירות לציבור, מעל לראש של המנגנונים הקיימים, הזלזול בהסדרים פורמליים וטשטוש תחומי אחריות של גורמי מקצוע, היו חלק מרכזי של המדיניות של נתניהו. “אזרחי ישראל” היו צריכים להבין מי הוא המושיע שלהם.
האמצעים שננקטו בישראל היו כולם “אמצעי נתניהו”, לרבות ההחלטה לסגור את המרחב האווירי, פרט לטיסות מארה”ב (שהתבררה כטעות יסודית). נתניהו גם יזם את ההחלטה להטיל סגר וההחלטה לעשות שימוש בשב”כ כדי לאתר נדבקים פוטנציאליים. הוויתור על התארגנויות של אזרחים, על עמותות וארגונים אזרחים כדי לבנות מערך של איתור של שרשראות הדבקה היה החלטה אסטרטגית של ראש הממשלה. כאשר בנימין נתניהו יצא לקרב, ממשלת ה”אחדות” הייתה צריכה להיות הכלי הפוליטי להשלמת ניצחונו, ומשם לביטול העמדתו למשפט בגין שוחד, מרמה והפרת אמונים.
אלא שנתניהו אינו איש של תכניות קוהרנטיות, אלא של “יוזמות” ומהלכים. הוא איש של הרגע, שיודע לנצל הזדמנויות, כמו רבים מהמנהיגים הפופוליסטים האחרים. הוא אינו איש של סדר, המסוגל לתאם בין גופים ממשלתיים. היחס של בנימין נתניהו לתקציב המדינה, האופן בו הוא רוקן אותו מתוכן, הוא אחד המאפיינים העיקריים של משטרו. התקציב קובע סדרי עדיפויות, מקצה משאבים, והוא מבוסס על תכניות לטווח ארוך וקצר. במשטר הנוכחי, נתניהו הוא המקצה משאבים, הוא הקובע עדיפויות, המשתנות מרגע לרגע. נתניהו הוא שקובע מטרות, אף הן חולפות ומשתנות . שרים ינקטו ביוזמות עצמאיות רק כאשר הן לא היו בתחומי עניינו של “ראש הממשלה ומנהיג הליכוד”.
הסגר הראשון הייתה יוזמה חשובה שלו, כאשר כל ערב הוא התייצב מול ה”אומה” ופנה ברגש רב ל”אזרחי ישראל”. הסגר אכן קטע את שרשרת ההדבקה, אך ללא תכנית יציאה מסודרת – שהייתה מחייבת השתתפות של מנגנוני ממשלתיים ואזרחיים—הקורונה חזרה במהירות, ועצמתה הולכת וגדלה. במקביל, העדר תכניות אמתיות, השחיקה ביכולות של מערכות הרווחה, התלות המוחלטת של מערכי הממשל המרכזי ב”בלפור”, חסמו כל אפשרות של פעילות אוטונומית או כל יכולת של תגובה מהירה.
במילים אחרות, לא רק החברה האזרחית נפלה קרבן למערכת השחיקה שיזם נתניהו, גם מנגנון המדינה הישראלית הוחלש באופן שיטתי מתוך ניסיון להפוך את “בלפור” למקור הבלעדי של הסמכות. כל זה קרה על רקע המשך התהליכים הכלכליים אשר החלו בשנת 1985, והואצו מאד מאז 2003. המדיניות הכלכלית הניא ליברלית גרמה לכך שחלק משמעותי של כוח עבודה הישראלי נותר ללא הגנה מקצועית, והוא מועסק במשרות בסיכון. מגפת הקורונה הביאה את המשבר אל תוך ביתם של עובדים אלה.
אין זה פלא, אם כן, שהמחאה של החברה הישראלית מתנקזת היום לרחוב בלפור. ברגע שכל החלטה דורשת את אישורו של מעון ראש הממשלה, על הרכבו המלא, הרי שכל מי שנפגע, כל מי שסובל, כל מי שעתידו נגדע, רואה במשפחת נתניהו הכתובת לתלותנו. הם באים לשם ללא התארגנות, ללא תכנית מוכתבת, מצוידים לעתים קרובות עם שלט תוצרת בית. כאשר המנהיג ביקש קשר ללא תיווך עם הישראלים, הוא מקבל אותם מול הבית.
בסופו של דבר, התהליך שחולל בנימין נתניהו הוא זה שמביא עתה לשיתוק המוחלט בה ישראל נמצאת בימים אלה. הסערה הבריאותית והכלכלית יוצרים תחושה של כאוס ואובדן אמון ביכולת של הממשלה להתמודד עם המשבר. בנימין נתניהו אינו מסוגל להזיז מיטת בית חולים כפי שאינו מסוגל להזיז מפגינים מחוץ לביתו. מה שנותר לו לנסות לחולל משבר כלשהו אשר בדרך זו אחרת תאפשר לו להימלט מהמלכודת בה הוא שרוי.
