אם תוכניתי לא מוצאת חן בעיניכם, יש לי אחרת

אם לשפוט על פי התגובות בשטח בסוף השבוע, נאומו – תכניתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו התקבל במידה גדולה של אי אמון, במיוחד על ידי הציבור. למען האמת, לא תוכן התכנית הוא שגרם לציבור להגיב באדישות/חסר אמון כלפי התכנית, אלא היחסים המאוד בעייתיים של נתניהו עם האמת ועם הצורך לעמוד בהתחייבויותיו.

למעשה, הצגת התכנית לא הייתה אלא עוד אחת מההצגות של נתניהו בפני הציבור. בחודשים האחרונים היו רבות כאלה. כולן כללו הבטחות, כולן כללו “נאום תקיף”, כולן כללו משפטים רבים שהחלו בגוף ראשון יחיד. הציבור יודע מה שנתניהו יודע, שתא ה”תכנית” יש להפוך לסעיפים מסודרים, עם מספרים לידם, ואת הסעיפים יש להפוך לתקנות, או להוראות ביצוע. מי בדיוק ייכלל ומי לא, מי יהיו השכירים אשר יהיו בתוך הרשימה? האם הקריטריון של גודל המחזור הוא היחידי שיבוא בחשבון לגבי עצמאים?

מעל כל הסעיפים האלה יש סימן שאלה אחד גדול. הוא מתעצם כאשר חושבים על המלחמה שמנהל בינתיים נתניהו נגד העברת התקציב לשנה הבאה, ומסתבך עוד יותר כאשר שואלים מי  ישלם עבור הנדיבות של ראש הממשלה ושר האוצר, ואיך המימון הזה ייגבה בבוא היום. אילו רצה נתניהו להפוך את הודעתו לאמינה לא היה צריך לעשות הרבה, מספיק היה אם היה מודה שתביעות העובדים הסוציאליים מוצדקות, והממשלה מוכנה להיכנס למו”מ במטרה לסיימו בתוך כמה ימים.

תכנית “אמתית” לא מבשלים בחמישה ימים, לא עורכים אותה בעקבות תחושה לא נוחה בבלפור ביום שבת. תכנית אמתית הייתה כוללת צעדים לטווח ארוך, כמו הרחבה ניכרת של הכשרות מקצועיות, שיקום יכולותיו של הביטוח לאומי, תקצוב מחדש של מערכת הבריאות, הכולל הגדלת יכולות האשפוז, גידול ניכר בתקנים של צוותים רפואיים, הרחבת ניכרת של השירותים, בחינה מחודשת של שוק העבודה. שום מרכיב כזה לא מופיע ב”תכנית” של נתניהו ושר האוצר ישראל כץ.

אפשר להניח שלא רווחת הציבור היא ששכנעה את נתניהו וכץ לצאת בהכרזות על ה”תכנית” החדשה. הפגנות מחאה הפכו להיות התנהגות נורמלית, מי בכיכר ומי במחלפים ובגשרים. מי שנסע בכבישי ישראל במוצאי שבת היה יכול לראות את המפגינים, קבוצות ומשפחות מעל לגשר, או ליד רמזור. בכל מיני הפגנה כזו אנשים מדברים, משוחחים, מתווכחים ואט אט הולך ונוצר נחשול. בסופו של דבר זו הסיבה לתכנית הבזק של נתניהו. התחושה שהטיפות מתחילות להתחבר, שהמחאה מתחילה לאיים עליו.

על מידת האמון של הציבור אפשר ללמוד מהנתונים על החוסן האזרחי של הציבור שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בעקבות משבר הקורונה. למרות כל הבטחות הממשלה, והעומד בראשה, במהלך החודשים הראשונים של משבר הקורונה. סקר אחד נערך בימי הסגר, כאשר התמונה עדיין הייתה לא ברורה, והממשלה עדיין ניסתה למצוא את דרכה בזרם של הודעות והודעות סותרות, תכניות סיוע ושינויים לאותן תכניות. הסקר השני נערך לאחר הסרת הסגר.

 

 

מהנתונים עולה כי יותר משליש מהאוכלוסייה הנסקרת חשו לחץ וחרדה, כמעט ללא שינוי בתקופת הסגר ולאחריה. בשתי התקופות ישנו שיעור גבוה של אזרחים שחששו שהם לא יוכלו לכסות את הוצאות משפחותיהם, 50.3% במהלך הסגר ו-46.5% לאחר הסרת הסגר. בשתי התקופות כ-45% מהמשתתפים בסקר דיווחו על החמרה במצבם הכלכלי, אך הסרת הסגר שיפר את תחושותיהם לגבי העתיד. במהלך הסגר דיווחו 27.3% מהנסקרים שהם צופים שמצבם הכלכלי יחמיר, אבל השיעור ירד ל-18.3% לאחר פתיחת המשק. בתחום הנפשי, האוכלוסייה דיווחה על חרדה ועל הרעה במצב הנפשי. זו תמונה קשה של חברה שלא רואה שיש תקווה גדולה להתגבר על הקשיים של המגפה.

 

 

 

והנה הפתעה: כאשרר מגיעים לשיעור האנשים שסומכים על הממשלה בטיפול במשבר מגלים שבמהלך הסגר שיעור של 71%  ענו שיש להם אמון בממשלה. אמנם דווקא לאחר הסרת הסגר השיעור ירד, אלא שהוא נשאר גבוה למדי, כ-68%. את הנתונים האלה צריך להשוות למידת האמון שהיה לציבור ביכולת של נתניהו לחלץ אותו ממשבר לפני המגפה.. יש להניח שהתסיסה הציבורית והמחאה נגד הממשלה מבשרים את ירידה  אל אותה רמת אמון בימים אלה, או אפילו למטה ממנה.

אך צריך להתייחס למספרים האלה בהקשר הנכון. הציבור הישראלי תרגם את הסכנות של מגפת הקורונה למשמעויות המוכרות לו, קרי, מלחמה. כאשר יש מלחמה על כולם להתייצב מאחורי הממשלה, זה מה ש”מצופה”. הרפלקס המותנה פעל גם הפעם, לפחות בתחילת המגפה, במיוחד כאשר מספרי הנדבקים ירד והסגר הלך והוסר. ספק אם אותו מספר היה חוזר על עצמו גם הפעם. למעשה הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצאה בסקר החברתי לשנת 2109 שרק 41% מהאוכלוסייה הביאה אמון שהממשלה תדע איך לטפל במשבר אם הוא יתרחש. יש להניח שהתסיסה הציבורית והמחאה נגד הממשלה מבשרים את ירידה  אל אותה רמת אמון בימים אלה, או אפילו למטה ממנה.

הבעיה המרכזית של נתניהו כרגע שהוא הופך להיות הסמל של הכישלון בטיפול בקורונה. ככל שהמחאה הולכת וסוגרת עליו, כך תהפוך התנהגותו לפחות רציונלית. מולו הוא רואה את בני גנץ שאינו צריך לעשות כרגע הרבה, פרט לשתוק ולתת לנתניהו לשקוע בביצה. כך יוצא שהאיש שחשב על בחירות בזק לאחר “סיפוח מוצלח” הולך ודועך לו מול המספרים של נדבקים חדשים, מול ההפגנות שהולכות ומתעצמות.

 

השארת תגובה

אודות הבלוג

קריאה חופשית הינו בלוג אישי שמבטא דעה אחרת על החברה הישראלית ועל השמאל בימים של מבוכה . המטרה היא להצגיג חלופה רעיונית לפוליטיקה של זהויות, ולטקסטים שחוזרים על אותן טענות ללא ביסוס. ישראל היא חברה מעמדית, וזאת המציאות שצריכה להכתיב את ההתייחסות אליה.

פוסטים אחרונים

קודם
הבא