kriahofshit@gmail.com

מגפה יקרה, אנא אל תפריעי לדיון על זהויות

אין כמעט אדם בישראל שאינו מבחין בבירור בין שתי תקופות בחייו, לפני הקורונה ואחרי הקורונה. החלוקה הזאת מבליטה את הגעגוע לכל מה שהיה קיים לפני המגפה, בימים הטובים בהם סגר הייתה מילה מוכרת רק לפלשתינאים, ומצוקה כלכלית לא היה “אייטם” מתאים לדיון ציבורי. המגפה הביאה איתה הרס, חולי ומוות, לצד אבטלה ומצוקה, אך לפחות עתה נושאים אלה נמצאים במרכז סדר היום הציבורי. המגפה גם הביאה להשתקת כל הדיונים האין סופיים על הגמוניה עדתית ועל הפוליטיקה של זהויות,  ואין להצטער על כך. 

באווירה הזאת, ובלי שזה משך תשומת לב מיוחדת, פרסמה בחודש שעבר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה עוד מקבץ של תוצאות של הסקר החברתי שהיא ערכה בשנת 2018, שהוקדש לשאלות של מוביליות בחברה הישראלית. מכיוון שאי אפשר לעבור על כל התוצאות שפורסמו, אפשר להתרכז בשתי טבלאות, המראות מה הן התוצאות של הפוליטיקה והשיח של הזהויות, ומה קורה כאשר הופכים את ה”תרבות” לזירת הקרב העיקרית נגד ה”הגמוניה השבטית”.

הנושא הראשון אליו צריכים להתייחס מסכם את התוצאות של השאלה “מה הם הגורמים שקובעים את מעמדו של אדם בחברה הישראלית”. למשיבים ניתנה אפשרות לציין יותר מגורם אחד. בתנאים אלה, אם התודעה האתנית הייתה באמת קובעת, אפשר היה לצפות שהתשובות יבליטו את השיוך האתנו מגזרי כמקור ההבדלים בסטטוסים החברתיים.  אם אכן החברה הישראלית אינה אלה סוג של פדרציה אתנית/מגזרית, הציבור היה נותן לכך ביטוי תודעתי. 

הצצה מהירה אל הדיאגרמה הראשונה, המסכמת את התוצאות של כלל האוכלוסייה, מראה שהתורה האתנו מגזרית לא ממש משכנעת את הציבור בישראל.  רק כ-15% מהנשאלים ציינו את הגורם “מוצא” כקובע את המעמד של תושבי ישראל. אגב, כ-13% הצביעו על המראה החיצוני כקובע את המעמדו של אדם, למי שחושב לפתח תיאוריה סוציולוגית על ההגמוניה של “עדת היפים”. הציבור בישראל מספיק מפוקח להבין את הקשר בין עוצמה כלכלית לבין סטטוס חברתי, ובין האפשרות לרכוש השכלה לבין הסטטוס של כל בן אדם. נתון נוסף הוא שהקשרים האישיים נחשבים להרבה יותר קובעים מאשר ההשתייכות העדתית, כאשר 30% מהנשאלים ציינו גורם זה. תהיה נחמתנו העובדה שישראלים מודעים לכוחו של ההון החברתי ומכירים בכוחן של הרשתות חברתיות. 

 

המקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. סקר חברתי 2018

 

 

 

מצד שני צריך להכיר בתרומה של  הגישה האתנו – מגזרית  לקבלה של האידיאולוגיה הניאו ליברלית על ידי הציבור הישראלי. כאשר המאבקים הם על “הגמוניה תרבותית” או על “עוול היסטורי”, נעלמת האלטרנטיבה לרעיונות הבסיסיים של כל שמאל עצמאי, אשר חותר לשינוי חברתי המבוסס על שוויון, סולידריות, רווחה והגנה על זכויות העובדים והחלשים. אם הסטטוס קשור למצב כלכלי וההשכלה, הרי שהחתירה לשוויוניות גדולה יותר, והפיכת החינוך לנגיש ואיכותי היו צריכים לקבל קדימות על פני מאבקים על הדיון על מעברות בשנות החמישים. 

הגרף השני מביא את התוצאות של תשובות האוכלוסייה לשאלה לגבי האמצעים בהם יש לנקוט כדי לצמצם את הפערים בחברה הישראלית. אפשר לראות כי האמצעי הפיסקאלי הבסיסי שכל תנועה שמאלית בעולם מצדד בו, העלאת שיעורי המס על ההכנסות הגבוהות, כמעט ולא נכנס לתודעה של אזרחי ישראל. פחות מ-5% מהאוכלוסייה חשבו שזהו אמצעי מתאים להקטין את האי שוויון. העובד הישראלי הוא, במובן זה, החלום המתגשם של המיאון העליון.  לעומת זאת, הסיפורים על “הגדלת התעסוקה והשקעה בחינוך”, אשר מופיעים בכל סדר יום דמיוני להקטנת אי השוויון מבית מדרשו של הניאו ליברליזם, מתקבלים על ידי האוכלוסייה בישראל כמעין תורה שלא דורשת הוכחה.

 

המקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. סקר חברתי 2018

 

“הגדלת התעסוקה” כסיסמא ניאו ליברלית היא כמעט תמיד תירוץ להקטנת תמיכות ודמי אבטלה. היא גם תירוץ להקטנת מסים על ההון ועל ההכנסות הגבוהות ביותר, במסגרת האגדה על “העושר שמחלחל כלפי מטה”, וכך יוצר מקומות עבודה. דבר דומה אפשר להגיד על “השקעה בחינוך”. בלי להבטיח השקעה ציבורית גדולה בחינוך, ודאגה שהיא תופנה לאזורים של מעמד העובדים, דבר לא יושג. בלי להבטיח מערכת פיסקלית שתביא לשוויון גדול יותר בחלוקת ההכנסה הפנויה, אין אפשרות לדבר על צמצום פערים.

בסופו של דבר, במסגרת הניאו ליברליזם, התעסוקה והחינוך תמיד יהיו האליבי של מדיניות שמעשירה את העשירים ומגדילה את הפערים. הבטחת תעסוקה צריכה להיות מלווה בהבטחת תעסוקה הוגנת, המבוססת על ביטחון תעסוקתי ורשת ביטחון חברתית. תעסוקה הוגנת כוללת הגנה מפני שרירותיות ושכר נמוך, תוך מאמץ מתמיד להקנות מיומנויות לעובד והגנה מפני ניצול. השקעה בחינוך צריכה להיות חלק ממדיניות מכוונת להרחבה והשבחה של השירותים החברתיים, והכרה באחריות הציבורית לשירותים אלה. 

אחרי 2011 הייתה הזדמנות היסטורית להעלות לדיון ציבורי את הסוגיות האלה. התודעה והזהות של העובדים בישראל, כמעמד חברתי בעל אינטרסים משותפים, הייתה יכולה להתפתח על בסיס המחאה הגדולה של הקיץ של אותה שנה. אלא שבמקום לנהל דו שיח עם הקבוצות שיצאו לרחובות, היה מי שראה במחאה איום ברור על הפוליטיקה של הזהויות. משם הדרך לקטגוריות כמו “אחוס”לים” או “בוהמיינים בורגנים” הייתה קצרה למדי. עיקר המאמץ הופנה להגנה על טוהר האתניות, על מאבק בתחום התרבות ועל ניסיון לחזור במהירות האפשרית לדיון שעיקרו אתנו – מגזרי. הוואקום התודעתי שנוצר התמלא מהר למדי על ידי הפוליטיקה המסורתית. בדיעבד, אפשר להגיד שאחד המרכיבים של התמוטטות השמאל בישראל בשנתיים האחרונות קשורה לוויתור מראש על המחאה של אותה שנה.

אלא שכיום אנו מתמודדים עם ההשלכות של הקורונה, וזהו חלון הזדמנויות לנסות להתחיל בבנייה מחודשת של שמאל אחר. למען האמת, ישראל היא לא שונה ממקומות רבים אחרים בעולם. הפנדמיה הביאה  איתה לגל של מחאות נגד התנאים בו עובדים מוצאים את עצמם, נגד הדלות של מערוכת הבריאות, נגד האבטלה והעדר רשת ביטחון לכל מי שאינו נכלל בעשירון העליון. הגיוס של עובדים, מארה”ב ועד לדרום אפריקה, היא עובדה. הגיוס הוא תמיד המדריך של התודעה, ובמישור הפוליטי הדבר ניכר בכל הקשור להתנגדות המתרחבת לבנימין נתניהו.

אלא שכל זמן שהשמאל הפוליטי בישראל לא יכול לנסח סדר יום לשינוי חברתי, ספק אם משהו יישאר מהמחאה הנוכחית. הבעיה היא שהשמאל המקומי אינו מסוגל לצאת מתחומי הדיון שמכתיבה הפוליטיקה של הזהויות, ואינה ערוכה להתמזג עם תנועת מחאה עממית, אשר אינה מתיישרת על פי הסכמה של ה”הגמוניה השבטית”. כפי שנאמר לעיל, הגיוס יוצר תודעה, והשמאל צריך להתגייס כדי להשליך לפח את כל הפוסלת הרעיונית שהנחה אותו עד היום ולחזור מהזיות “תרבותיות” לעולם האמתי, אשר כולו בתחום החברתי והכלכלי.

השאר תגובה