kriahofshit@gmail.com

ביבי עם הקורונה, גנץ עם “הערבים” (בינתיים)

מגפת הקורונה מסתמנת כחלום מתגשם של כל משטר אוטוריטרי בעולם, כולל הפרויקט הפרטי של בנימין נתניהו. הקפאת ומניעת מגע פנים אל פנים בין בני אדם, בהלה המונית אשר מספקת מטרייה נוחה להחלה של משטר מעקב על האוכלוסייה כולה, הפסקה פעילה של כמעט כל דיון שאינו קשור למגפה, והופעת ה”מנהיג” כמרפא הלאומי, אשר בלעדיו אנו כולנו בסכנת חדלון. במקרה הישראלי אנו מתבקשים להריע למנהיג, ולסגור שורות מאחוריו, על ידי הקמת “ממשלת חירום” של כל המפלגות פרט לרשימה המשותפת.

את רצונו של נתניהו להשאיר את הנציגים של ערבי ישראל מחוץ לגדר אפשר לראות כהמשך ישיר לתכנית לכונן בישראל משטר אפרטהייד דה פקטו. מזווית הראיה הזו משבר הקורונה הוא חבל הצלה לנתניהו ומשטרו, שכן הוא מתרחש ברגע קריטי בפוליטיקה ישראלית, כאשר מספיק כוחות משתפים פעולה כדי לסלקו מהשלטון.  כדי להבין את המשמעות הפוליטית של המשבר יש ללכת אחורה שנה אחת ולסקור את ההתפתחויות מאז פוזרה הכנסת ה-20 בתחילת 2019 ועד היום.

לפי הפרשנות המקובלת, שלש מערכות הבחירות בישראל הניבו מעין סטטוס קוו מאוס וחונק, אשר הביא את הפוליטיקה הישראלית למצב של הצבאות באירופה במהלך מלחמת העולם הראשונה. מלחמת חפירות ועמדות, עם גנרלים ששלחו את חייליהם לקרבות ללא תוחלת ועם קרבנות שווא לרוב. למען האמת,  יומיים לאחר  ההכרעה נראתה באופק. ממשלת מיעוט בראשות בני גנץ נראתה לפתע אפשרית, עד לוטו של צבי האוזר ויועז הנדל ועריקתה של אורלי לוי. משבר הקורונה סימנה את סופה של היוזמה וחזרתה של  הנוסחה החביבה על הפוליטיקה הישראלית, ממשלת אחדות — גן עדן אליו הולכים גנרלים ישראלים בדימוס ופוליטיקאים לפני משפט פלילי. ביום בו קיבל בני גנץ את המנדט להקים ממשלה מהנשיא ראובן ריבלין היה ברור לכל שבעצם הבוחר הישראלי חזר לחפירות. 

אלא שמאחורי התמונה של מלחמת החפירות הזוחלת, הנמשכת אל תוך האין סוף ללא הכרעה, מסתתרת תמונה אחרת. מדובר בקרב בלימה של הימין הישראלי, אשר סופג לא מעט אבדות, ונאלץ להיכנס למגננה. שנים רבות עמל הימין בישראל לבנות חומה של הפרדה בין יהודים וערבים. מי שעוקב אחרי הדינמיקה של שלש מערכות הבחירות האחרונות יכול להבחין בקלות איך האזרחים הערבים, במו ידיהם, החלו להסתער על חומת ההדרה אותה בנו ממשלות ישראל מאז 1996. במהלך 12 חודשים של בחירות שלא מניבות תוצאה, אזרחי ישראל הערבים התקדמו מאד במאבקם למען אינטגרציה ושוויון.

נכון, החומה לא נשברה. היא עדיין ניצבת במקומה, אך במקומות לא מעטים היא נסדקה והיא הרבה פחות מפחידה ממה שהייתה לפני שנה. לאחר ה-2 למרץ האזרחים הערבים  הבינו כמה כוח יש להם, עד כמה הדרתם מהמרחב הציבורי והפוליטי פגיעה מול מאמציהם לפרוץ את המצור של הגזענות וההפרדה הגזעית. אם להשתמש בביטויים האפוקליפטיים של הימים האלה אזרחי ישראל למדו שאין הם צריכים להישאר בבידוד פוליטי וחברתי.

אך הסדקים אם לא רק בצד של האזרחים הערבים. הפרויקט המקורי של רשימת כחול לבן היה, ועודנו, חזרה למשטר הישן של ה”כיבוש הממלכתי”, תוך שמירה על הסדר הקפיטליסטי הניאו ליברלי. מבחינת המנהיגות הפוליטית של כחול לבן, בנימין נתניהו הפך להיות איום ברור על הנחות היסוד של ה”כיבוש הממלכתי”, ללא “מדינה דו לאומית” וללא התנגשות פוטנציאלית עם המשטר הגלובלי. השותף הטקטי של אנשי כחול לבן היה, מתחילת הדרך, אביגדור ליברמן, אשר החליט כי הדרך היחידה להשתלטות על הימין בישראל היא סילוק של בנימין נתניהו.

באופן כללי התוכנית האסטרטגית של כחול לבן והכוחות הפוליטיים וחברתיים שהיא מייצגת ממשיכה להתקיים. יחד עם זאת היא עברה שינוי טקטי במהלך מלחמת החפירות של השנה האחרונה. תחילה חשבו בני גנץ וחבורתו שהם יוכלו לגייס חלק ממה שמכונה בישראל “ימין רך”, כלומר אוכלוסייה שמוכנה “לשמור על הדמוקרטיה”, כפי שדמוקרטיה מוגדרת אצלם, תוך המשך הכיבוש והדרת האוכלוסייה הערבית.  

מלחמת החפירות הפוליטית של השנה האחרונה לימדה את חבורת כחול לבן שתוכנית “הימין הרך” נחל כישלון. כחול לבן בנתה בסיס תמיכה שמורכב ממה שהיו פעם בוחרי יאיר לפיד, מרצ, מפלגת עבודה ומקצת ממצביעי כחלון. כדי להשאיר ביחד את המרכיבים האלה, לאחר שהתפכחו מאשליית הימין הרך, הגיעו גנץ ושותפיו למסקנה שהם צריכים לבנות קואליציה המבוססת על הססמה “רק לא ביבי”. זו הייתה הקריאה אליה הצטרפו המוני בוחרים ואפשרה להם מפנה טקטי הכרחי: נכונות לשותפות עם האזרחים ערבים.

צריך להדגיש שעבור כחול לבן ומרבית בוחריה מדובר במהלך טקטי, והמטרה האסטרטגית של שימור הכיבוש באופן “ממלכתי” הוא המנחה אותם בסופו של דבר. אלא שטקטית הגיעה למסקנה המתבקשת שכדי לסלק את נתניהו יש להביא לסוף הדרתם של ערבי ישראל. יחד עם זאת, המשמעות של המפנה הזה היא חשובה מאד למי שרוצה ליצור שותפות יהודית ערבית. ברגע שמנהיגי כחול לבן נפגשו עם ראשי הרשימה המשותפת, נפער חור משמעותי בחומה.

כאמור, התפנית הזו לא הייתה פרי של הארה פתאומית, אלא הודאה במציאות הפוליטית בה הדרך היחידה שפלג זה לחזור לעמדות כוח היא שיתוף פעולה עם הרשימה המשותפת. העובדה היא שבנימין נתניהו כשל בניסיונו להדוף את בני גנץ וחבריו גם כאשר הוא הצליח לגייס את מרבית בוחריו. בתוכנית של נתניהו הערבים היו צריכים להיות אויב ערטילאי, וירטואלי, אשר היה אמור להניע בוחריו לקלפי. הם היו אמורים להמשיך לנהור באוטובוסים אשר מעולם לא מגיעים ליעדם. לפתע הם נהרו לא כמשל, אלא כממשות פוליטית שהכתה בימין.

נכון, יש אפשרות שאנשי כחול לבן יחזור בהם, ויחברו לנתניהו לממשלת אחדות “לאומית”. החלטה כזו לא תפתיע איש, שכן, לאור ההיסטוריה והביוגרפיה של החבורה הזו. למרות זאת, ההתפתחויות מאז יום הבחירות השלישי כבר הביאו לשינוי משמעותי מאד. ברגע שגנצ אמר ש”כל סיעות הכנסת” צריכות להיות מיוצגות בממשלת החרום עליה חולם נתניהו, הוא סייע להמשך ההתפוררות חומת ההדרה. אין ספק שכאשר שותפות האינטרסים תסתיים, גנצ, לפיד, אשכנזי ויתר אנשי כחול לבן יחזרו ל”ממלכתיות היהודית” המוכרת, אך למעשה שעשו יהיו השלכות ארוכות טווח.

השאר תגובה