kriahofshit@gmail.com

איימן עודה פתח את הדלת

איימן עודה, מנהיג חד”ש, עשה מעשה אמיץ בסוף השבוע שעבר. הכרזתו בדבר הנכונות שלו לשבת בקואליציה יחד עם “מפלגות מרכז שמאל” לא היה מהלך טקטי, או ספין בחירות. הוא מסמן תחילתו של מפנה בחשיבה של חלק מהמנהיגות הפוליטית של אזרחי ישראל הפלשתינים, אשר עשויה להוביל לתמורה מבנית באופן בה השמאל הישראלי מתנהל ומתנהג.

כדי לבחון את המשמעות האסטרטגית של מה שעודה אמר ועשה צריך לחזור לאפריל השנה, כאשר חלק ממנהיגות מרצ הסיקה את המסקנה היחידה שבאה בחשבון לאחר ההצבעה בקלפי באותו חודש: העתיד שייך להתארגנות פוליטית יהודית ערבית. ככל הנראה, גם איימן עודה הגיע לאותה מסקנה, והחל גם הוא לפעול בכיוון זה. אם להיות אופטימיים, אפשר לקוות שאותם חלקים במרצ ובחד”ש אשר רואים את העתיד בצורה דומה יגיעו למסקנה שניתן וצריך לפעול כדי לממש את החזון הזה, ולא בעתיד הרחוק.  מיזוג בין אותן דמויות פוליטיות לכדי מפלגה אחת היא אכן מסקנה מתבקשת מהאירועים האחרונים בפוליטיקה הישראלית.

עודה כידוע הטיל מה שכונה “פצצה פוליטית” במהלך ראיון עם נחום ברנע בידיעות אחרונות. יש להניח שהצהרתו לא באה כתגובה ספונטנית לשאלת המראיין. זאת הייתה תשובה מתוכננת, אולי לשאלה מוזמנת, אשר נועדה להשיג אפקט מיריבי, בין יהודים וערבים כאחד. הוא פירט את התנאים בהם שותפות בממשלה היא אפשרית, בסדרה של תביעות הגיוניות במכל מדינה דמוקרטית. מחאת הציבור הערבי בבחירות של אפריל 2019, כאשר יותר ממחציתם נעדרו מהקלפיות, היה, קרוב לוואדי, אחד הגורמים המרכזיים ששכנעו את עודה שהגיע הזמן לשנות כיוון ביחסים שבין יהודים וערבים במדינת ישראל.

ההכרזה עצמה, בהקשר של הבחירות הקרובות, הפכה לעניין לא רלוונטי ברגע שרשימת כחול לבן, בתגובה אוטומטית, דחתה אותה בבוז מופגן. בשביל אותה רשימה ומרכיביה, הערבים כולם הם לא יותר מ”זועביס”, על פי יאיר לפיד, סוג של אויבים טבעים. מבחינתו של לפיד וידידיו רבי האלופים, הים נשאר אותו ים, והערבים אותם ערבים. עודה ידע מה תהיה התגובה של כחול לבן, וגם ידע שהצהרתו תשתמש נשק אלקטורלי בידי בנימין נתניהו ובני בריתו. למען האמת, התגובה של בני גנץ וחבורתו העידה על היסטריה, והוביל לניסיון לטעון כי “הערבים” מעדיפים דווקא את הליכוד. המחזה הזה של הליכוד וכחול לבן ונסיונם לקשור אלה את אלה לערבים גבל באבסורד גזעני, עם כל הטרמינולוגיה המתאימה של “מדינה יהודית ודמוקרטית”.  

גם בתוך הרשימה המשותפת תגובות הדחייה, במיוחד זו של מפלגת בל”ד, היו צפויות.  הרשימה המשותפת, כמו שציין יו”ר תעל אחמד טיבי,  העדיפה לחזור על העמדה הקיימת של תמיכה מבחוץ לקואליציה “מרכז שמאל”, בתנאי שהוא תסכים לסדרה של דרישות ובראשן השגת הסכם לסיום הכיבוש ושיפור מצבו של המיעוט הישראלי פלשתיני.

כאמור,  ספק עם עודה עצמו כיוון את הכרזתו רק לבחירות הקרובות. מבחינת מבנה הפוליטיקה הישראלית, הצהרתו של יו”ר חד”ש היא קריאת תגר על כללי המשחק ה”מקובלים” ועל גבולות ה”מותר ואסור” של הפוליטיקה הישראלית. מה עודה הציע, בפועל, היא שבירת החומה הסמלית והפוליטית שנבנתה כדי להפריד בין יהודים וערבים. אפשר להשוות הצהרה זו למהלך של עיסווי פריג’ ומוסי רז  אשר הציעו לכונן מנהיגות יהודית – ערבית למרצ. גם מהלך זה לא צלח, אך הוא פתח את הדרך למהלכים עתידיים בכיוון זה.  עודה הוא חלק משרשרת אירועים אשר מאותת על האפשרות של הקמת מסגרת פוליטית משותפת ליהודים וערבים, אשר תחתור לשוויון אזרחי, הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה וסיום הכיבוש.

מה שאירע ביישובים הערבים ב-9 לאפריל השנה לא היה אירוע מקרי, ולא תאונה חולפת. היא מייצגת את הצורך בשינוי בסיסי של היחסים בין יהודים וערבים במדינית ישראל. האוכלוסייה הערבית מבקשת שוויון אזרחי, ובצדק. היא מבקשת להיות חלק אינטגרלי של המאבק למיגור האפליה נגדה והדרתה מהמרחב הציבורי הישראלי, לביסוסה החברתי והכלכלי, ולסיום הכיבוש. המאבק הזה אפשרי רק במסגרת של שיתוף פעולה יהודי ערבי, תוך שבירת כל המחסומים לשילובה כשווה של האוכלוסייה הפלשתינית הישראלית  במערכת קבלת ההחלטות הישראלית, לרבות האפשרות להיות חלק מקואליציה ממשלתית.

אך לא רק ההימנעות ההמונית מההצבעה באפריל סימנה את הדרך לאיימן עודה. הגידול המרשים בתמיכה במרצ בבחירות הקודמות היה סימן נוסף לשינוי המתחולל. כפי שכבר הוזכר במאמר קודם, ניתן לראות בגידול בהצבעה תוצאה של הרכב הרשימה של מרצ, אשר כללה בחמישייה הראשונה נציג ערבי ונציג דרוזי, אך תהיה זאת מסקנה שגויה. התמיכה במרצ גדלה ביישובים ערבים רבים, ולא רק ביישוביהם של אותם שני מועמדים. העובדה היא התמיכה במרצ גדלה בערים ובפרים ערבים רבים. ההחלטה לחבור לאהוד ברק וחבורתו מסמנת נסיגה מהאפשרות להתקדם במהירות אל עבר מסגרת דו לאומית. איימן פתח מחדש את הדלת לאפשרות הזו, ולאחר הבחירות צריכים אנשי חד”ש ומרצ לדאוג שהיא תישאר פתוחה, ושההזדמנות לא תוחמץ.

השאר תגובה