kriahofshit@gmail.com

עוד לא אבדה תקוותנו (למפלגה יהודית ערבית)

במקביל למערכת הבחירות, ומתחת לפני השטח, ממשיך להתגלגל הרעיון של הקמת מסגרת פוליטית יהודית ערבית. באפריל השנה, מיד לאחר הבחירות באותו חודש, הרעיון של מסגרת פוליטית משותפת נראתה ברת השגה. אך היום הדעה המקובלת היא שהקדמת הבחירות, והקמת המחנה הדמוקרטי והרשימה המשותפות, הביאו להורדתה מסדר היום המיידי.

צריך לזכור כי מרצ זכתה לייצוג בכנסת ה-21 בזכות כ-40 אלף קולות שניתנו לה ביישובים של האזרחים הערבים והדרוזים, דבר אשר הביא חברים רבים במפלגה לחלום בקול רם בהפיכתה למסגרת שתכלול יהודים וערבים. נכון שחלק לא מבוטל מקולות אלה ניתנו ביישובים של מועמדים למקומות שנראו ריאליים, אך היו גם יישובים אחרים בהם התמיכה במרצ הייתה גבוהה משמעותית מהעבר.

כיום, חודש לפני הבחירות החדשות, נראה כי מרצ תהיה רחוקה מאד מלחזור על ההישג של חודש אפריל, בין היתר בגלל השותפות עם אהוד ברק, אדריכל אירועי אוקטובר 2000.  למרות זאת צריך להדגיש כי מבחינת התנאים החברתיים והפוליטיים,  היוזמה של להקים מסגרת יהודית ערבית עדיין רלונטית, גם אם רחוקה הרבה יותר ממה שהייתה לפני ארבעה חודשים.

העובדה היא שהדיון על מסגרת משותפת עדיין מתקיים, גם אם הדבר מתרחש בשולי מערכת הבחירות. הדבר מראה כי הכרזתה של תמר זנדברג, מיד לאחר הבחירות באפריל, על  הצורך להפוך  את מרצ למפלגה יהודית ערבית,  לא היה מהלך טקטי או רגעי. גם יוזמתם של מוסי רז ועיסווי פריג’ על הנהגת שיטה של שני יושבי ראש למפלגה, אחד יהודי ואחד ערבי, לא התקבלה כסוג של ספין, אלא כרעיון אמיתי ומשמעותי. לכל היוזמות האלה, אשר יצאו מחלק מהנהגת מרצ, צריך להוסיף את הגידול במספר החברים בארגון עומדים ויחד, בעל סדר היום של שוויון אזרחי ושיתוף פעולה יהודי ערבי. במילים אחרות, הרצון עדיין קיים, גם אם המימוש התרחק בשל הנסיבות הפוליטיות. 

אך מעבר לרצון צריך גם לבחון את התנאים הפוליטיים והחברתיים, אשר יקבעו אם לרעיון של מסגרת פוליטית משותפת ליהודים וערבים יש היתכנות.  כידוע, הגבול החברתי בין יהודים וערבים נאטם ונסגר, גם על ידי המדיניות הממשלתית וגם על ידי הפרקטיקה היומית של  חברי שתי הקבוצות. היסטורית, ניסיונות חציית גבול זה נדונו לכישלון. דווקא בתחום הפשע, בו יש למדיניות ולפרקטיקה הפוליטית השפעה מזערית, התפתח שיתוף פעולה יהודי ערבי, עם קשרים יום יומיים.

הניסיון לבנות זהויות לאומיות מוגדרות, אשר שוללות את הזהות של הקבוצה האחרת, אפשרה את הנתק הכימעט מוחלט בין שתי הקבוצות הלאומיות. בתנאים כאלה הקמת מסגרת פוליטית משותפת  אמתית, הייתה למשימה כמעט בלתי אפשרית. הגבול החברתי נותר אטום וסגור משני הצדדים. כך, למשל, במחאה החברתית של 2011 נרשמה השתתפות כמעט אפסית של הציבור הערבי, ואילו הדרישות של מנהיגי המחאה היהודים לא כללו אף פעם דרישות לשוויון בין שני העמים.

הופעתה בישראל של פוליטיקה של זהויות, בדמות פוליטיקה אתנית – עדתית בתוך החברה היהודית  פגעה באפשרות של התפתחותם של קשרים מבוססי אמון בין יהודים וערבים, תנאי יסודי לקיום מסגרת פוליטית משותפת. הבניית המזרחיות על ידי הפוליטיקה של הזהויות כללה את הדרת הערבים והפכיתם לאויב, כאחד מהמאפיני הזהות הזו. לכן, כל זמן שהגבולות החברתיים בישראל יוגדרו על בסיס שיוכי ופרימורדיאלי, הקשרים החברתיים יתבססו על השיוך האתני ועל קשרים בין דומים. הדבר מסייע לאטימת הגבולות החברתיים, גם בין יהודים וערבים. כאשר הקשרים הם שיוכיים ומתנהלים, רובם ככולם, בתוך הגבול החברתי, אין מקום לגישור בין שונים ולבניית אמון חוצה גבולות לאומיים. 

אלא שהפוליטיקה של זהויות מאבדת בהדרגה מעצמתה, ככל שהדמוגרפיה והתפתחויות החברתיות הופכות אותה לפחות רלוונטית.  כאשר המרכיב השיוכי בזהות הופך לפחות חשוב, ניתן לבנות אמון על בסיס של גישור בין שונים.  נכון שביחסים החברתיים יש עדיין הפרדה בין ערבים ויהודים, אך הסדקים בחומה מעלים את האפשרות שניתן יהיה להתגבר עליה.

מלבד תחום הפשיעה, לעת עתה נקודות מגע הדדי קיימות בעיקר בשוק העבודה הישראלי. העובדה היא שכבר היום מערכת הבריאות הישראלית היא דוגמה של מגזר דו לאומי, אשר מתפקד על פי כללים שנקבעו תוך כדי עשייה, בפרקטיקה של היום יום. במידה מסוימת גם הכדורגל הישראלי מתנהג בצורה דומה, וב-2019 חמישה שחקנים פלשתיניים ישראלים היו בהרכב של נבחרת ישראל שהתמודדה במספר משחקים רשמיים. בסופו של דבר, מה שמונע שיתוף יהודי ערבי במגזרים אחרים במשק הם מחסומים מוסדיים ומדינתיים, פרי יוזמות ממשלתיות ופרטיות שנועדו להשאיר את הערבים “מחוץ לתחום”. כל ענף אשר ייפתח להשתתפות של אזרחים ערבים יעבור תהליך דומה לזה של מערכת הבריאות.

נקודה בולטת נוספת, היא צמיחתו של דור צעיר פלשתיני – ישראלי אשר רואה את עצמו חלק מהחברה הישראלית, ושואף להשתלבות בה כאזרח שווי זכויות. דגל השוויון האזרחי, אשר מפלגה יהודית ערבית תניף מיומה הראשון, ידבר אל ציבור זה. המשימה של כל התארגנות פוליטית יהודית ערבית בישראל צריכה להיות למצוא דרכים להפגיש בין ציבור זה לבין אותו חלק בחברה הישראלית אשר רואה בגזענות הגואה איום ממשי, ושואף להביא לסוף הכיבוש והקמת מדינה פלשתינית לצד מדינת ישראל.

כל זה לא בא אלא להדגיש שקיימים תנאים לקיומה של ישות פוליטית/מפלגתית אשר תיקח על עצמה את בנייה של שיתוף פעולה בין שני העמים, תתבסס על העקרונות של השוויון האזרחי, ותחתור להפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה. אך קיומם של תנאים אלה אינו מבטיח שמסגרת כזו תקום, לשם כך יהיה צורך בלא מעט עבודה פוליטית והתגברות על שורה שלמה של מכשולים אשר, עד עתה, מנעו שיתוף פעולה וסולידריות תוך חיזוק חומת ההפרדה בין שני העמים.

השאר תגובה