לפני כמעט שני עשורים פרסם סוציולוג המדיה ג’ון ב. ת’ומפסון ספר אשר דן בשערורייה הפוליטית בעידן של התקשורת ההמונית והירידה במשקל האידאולוגיה. המחבר ניתח מה קורה כאשר המפגלות המסורתיות והפוליטיקה המפלגתית נשחקות. והתקשורת הופכת להיות המתווכת בין המציאות המורכבת לבין הפרט.  השערורייה, טעו ת’ומספון, נועדה להראות לפרט מיהו הפוליטיקאי שראוי ל”אמון”, בלי כל קשר לאידאולוגיה אותה הוא מייצג. הבסיס הרעיוני של הפוליטיקה הופך למשני, במקרה הטוב, או שנעלם בכלל.

אלא שאת כיוון הסיבתיות בתיאור הזה אפשר, וצריך, להפוך על פניו. בעידן של התקשרות המקוונת והמדיה החברתית, השערורייה הופכת להיות סוג של פסטיבל, בו סוגיית ה”אמון” הופך להיות עניין מרכזי, וזאת תוך כדי ניסיון להעלים את הפוליטיקה הרעיונית. במקום עמדות פוליטיות,  מעמידים במרכז הדיון הציבורי את  הפוליטיקה של ה”אמון”, מי שקרן, מי מדבר אמת.  מה שמבחין בין פוליטיקאים  אמינים ולא אמינים הוא באיזה מידה הם נתפסים כעוברים עבירה נגד ה”מוסר” או מוסכמות החברה.

בישראל, עד לפני לא הרבה שנים, הפוליטיקה המפלגתית עדיין הייתה בעלת משמעות, כאשר הקו המפריד בין פוליטיקאים היה היחס לכיבוש, או כפי שהוא פעם כונה “היחס להחזקת השטחים”. זה לא המצב היום. הכיבוש הפך להיות “נורמלי”, “שגרתי”. מה שמבחין בין פוליטיקאים  בישראל, כמו במקומות אחרים, היא מידת “הגינותם” או “אמינותם”.

בתנאים אלה, אנשים אשר תומכים ומקדמים את הכיבוש הופכים להיות “הגונים”, כמו בני בגין או משה יעלון. בנימין נתניהו, לעומת זאת איננו זכאי לאמון, לא מפני שהוא מקדם את הכיבוש ואת האפרטהייד בישראל, אלא בגלל שורת העבירות הפליליות בהן הוא חשוד. כאמור,  הכיבוש הוא סוג של “נורמליות” בחברה הישראלית, ומי שמערער עליו נחשב למסיג גבולות מוסריים, וראוי לגנאי, על פי גרסת הימין, או ראוי להתעלמות מוחלטת, בסגנון של יאיר לפיד או בני גנץ.

גם יו”ר מרצ תמר זנדברג נדונה למעמד של “לא ראויה לאמון” בתקשורת ובתוך מרצ עצמה.  לאחרונה זכה “שערוריית נמרוד ברנע” להבלטה, תוך הפיכת גבר אשר נגדו הוגשו 4 תלונות על הטרדה מינית למעין קדוש מעונה שנרדף על ידי כת של “פמיניסטיות רדיקליות” ובראשן תמר זנדברג ומיכל רוזין (אשר תומכת בניצן הורוביץ בהתמודדות על ראשות מרצ מול זנדברג).  מי שהועמדה על המוקד על ידי התקשורת הייתה זנדברג. היא הפכה בין רגע לסוג של “אישה מסוכנת” אשר רודפת גברים ללא כל הצדקה.

מה שהפך את מקרה ברנע ל”שערורייה” היה תחקיר טלוויזיוני של העיתונאי רביב דרוקר  בערוץ 13. התחקיר לא כלל גילוי של קשריו של דרוקר עם הורוביץ, התעלם מעדות חשובה בפרשה כולה, התרכז במתלוננת אחת בלבד מתוך ארבע שהתלוננו, והתעלם גם מאיומים בתביעה של ברנע נגד המתלוננות. אף על פי כן הוא זכה לשבחים רבים מצד שתי בעלות טורים בעיתון הארץ, אשר הפכו את מקרה ברנע לסוג של פניקה מוסרית.

פניקה מוסרית מתרחשת כאשר התקשורת מבנה אירוע או אירועים כסוג של איום על החברה, כערעור על הסדר הטוב. סיפור ברנע עבר מטמורפוזה, במקום דיון על הטרדות מיניות במסגרות פוליטיות הוא הפך לסיפור על  פמיניסטיות רדיקליות רודפות גברים ומאיימות על הסדר הקיים.  זנדברג הפכה להיות הכוהנת הגדולה של רדיפת הגברים באשר הם גברים, בלי שהמרכיבים הבעייתיים בכל הפרשה זכו להתייחסות. היה חשוב יותר לאותן בעלות טורים להגן על יחסי הכוח הקיימים בחברה, מאשר לבחון את הדברים מקרוב.

אלא שההתקפות על זנדברג לא התחילו עם דרוקר.  מרגע בחירתה היא הותקפה בשל הכרזתה שהיא רוצה שמרצ תהיה בעלת השפעה פוליטית בתוך ממשלה שתקדם הסדר מדיני, אפילו אם אביגדור ליברמן יהיה חלק מאותה ממשלה. לאחר מכן היא זכתה לגינוי בשל פגישתה עם היועץ הפוליטי הימני משה קלוגהפט לקראת הבחירות המקדימות במרצ ב-2018, מה שהתברר לה עצמה כטעות גדולה בשיקול דעתה, שחייב את התנצלותה.

הרעיון המרכזי של זנדברג היה ונשאר להחזיר את הכיבוש לתחום הפוליטי, להפוך אותו לסוגיה אשר מחייבת הכרעה, ובדרך זו להחזיר את מרצ לרלבנטיות. אמירתה על ליברמן שקפה במלואה את העמדה הזו. אם כדי להביא לשבירת הקיפאון, וקידום המו”מ לסיום הכיבוש צריך לשבת עם ליברמן, בקואליציה שתחתור להסדר עם הרשות הפלשתינית , אפשר לעשות זאת. היא הוציאה את הסוגיה מתחום המוסר, והחזירה אותה לתחום הפוליטי. זה מה שקומם עליה חברים רבים במפלגתה.

כדאי להדגיש  שמרצ קמה כברית בין זרמים פוליטיים ורעיוניים שונים, רצ, מפ”ם, של”י ושינוי. המשותף להם היה הרצון הפוליטי להגיע להסדר עם אש”ף ולהביא  לסיום הכיבוש ולהקמת מדינה פלשתינית לצד מדינת ישראל. לשם השגת מטרות אלה המנהיגות של המפלגה הייתה מוכנה להתפשר בסוגיות אשר היום היו נחשבות עבירות קשות המצדיקות שבירת הכלים. מרצ הסיכמה לשבת עם ש”ס בקואליציה של יצחק רבין. שרי מרצ תמכו בממשלה בגירוש לשטח ההפקר בלבנון של 415 פעילי חמאס בשטחים הכבושים, בלי שניתנה להם כל אפשרות להגן על עצמם בבתי משפט. מרצ ביקשה וקיבלה “פיצוי” על הסכמה זאת בדמות ביטול האיסור לפגוש אנשי אש”ף.

בתוך מרצ התעוררה אז מחאה לא קטנה על מעשים אלה, אך בסופו של דבר עמדת השרים התקבלה. בתנאים של היום, המהלכים  של שולמית אלוני, יוסי שריד, יאיר צבן ואמנון רובינשטיין היו זוכים לגינוי מקיר לקיר בתוך מרצ, איומים בעזיבה ופסילה מוחלטת של אלוני וחבריה בתור נציגיי מרצ בממשלה. וכן, היה גם מי שהיה מציע לחזור ל”מרצ הישנה והמוכרת”.

אך מה קרה שמרצ הפכה להיות, בעצם, קבוצה סגורה, אשר מוותרת על הפוליטיקה כזירה למאבקיה ומעדיפה את המאבק בסוגיות “מוסריות” או של זכויות אדם. התשובה נעוצה בתהליך קריסת תהליך אוסלו בעקבות רצח רבין, עליית נתניהו לשלטון, הרצון של אהוד ברק להוכיח ש”אין פרטנר” והאינתיפדה השנייה. מרצ נסוגה אל תוך עצמה, וויתרה על המאבק הפוליטי והעדיפה להקים מסביבה גבול סמלי ברור של מותר ואסור, אשר היה אמור לשמר אותה כמעין מצפון סמלי או שומר הסף של רעיון השלום. רעיון הזה הפך להיות משהו מופשט, נשגב, בלתי ניתן להשגה. המאבק נגד הכיבוש הפך להיות נחלה של קבוצות שטח וארגונים אזרחיים,ומרצ הפכה להיות מפלגה שמעודדת אותם מהצד.

לכן אין זו הפתעה שעבור חברי מרצ בהווה, הכרזתה של זנדברג סימנה סוג של עבירה, חציית גבול חברתי, המסומן היטב על ידי “טהרת האידאל”. עצם הרעיון של מעשה פוליטי נראה כעניין פסול, מה עוד שהוא היה כרוך בסוג של הקרבה של אידאל הטוהר. כאשר אומרים שאין מהפך בלי מרצ מתכוונים להקמת קואליציה, לקבלת פשרות, למאבק בתוך הבוץ של הפוליטיקה היום יומית. ויש גם מי מקבלים על עצמם את הנורמליות של הכיבוש ואת פרויקט הכיבוש הממלכתי, מתוך כוונה להוות “שמאל” במסגרת השליטה הישראלית על השטחים הכבושים.

זנדברג  פעלה לביטול חוק הלאום והפכה זאת לחלק מרכזי של מערכת הבחירות של מרצ, היא גם פעלה בקרב מצביעים ערבים, ולאחר מערכת הבחירות התגאתה בתוצאה שהושגה ביישוביהם. . היא זאת שהעלתה על סדר היום את סוגיית הפיכתה של מרצ למפלגה יהודית ערבית, ובכך ניפצה מחסום שקשה יהיה להקימו מחדש. היא גם פעלה נגד המיתוס של “מרצ הישנה והטובה”   כאשר ניסתה לפתוח את שורותיה של המפלגה, תוך איום ברור על יחסי הכוח הקיימים בתוכה. מיד לאחר הבחירות זנדברג דיברה באופן מפורש על הפיכתה של מרצ למפלגה יהודית-ערבית. למרות זאת, ועידת מרצ דחתה את יוזמתם של מוסי רז ועיסווי פריג’ להנהיג שיטה של שני יושבי ראש, אחד ערבי ואחד יהודי.  הייתה זאת הוכחה לרצון של מתנגדי אותה יוזמה להמשיך ולקיים את ה”נורמליות” של מצבה של מרצ כמין “שוליים מוסריים” בלבד, כלומר גוף אשר בפועל  לא מאתגר את שגרת האפרטהייד הישראלי.

אין לדעת אם למרצ יוצע להצטרף לחבורה של אהוד ברק ומפלגת העבודה. על פי הפרסומים הצעה בעניין זה הועברה לניצן הורוביץ נטול הסמכות לדון בכך, מתוך הנחה שהוא יטה את מרצ לכיוון הרצוי לברק. יתכן גם שבסופו של דבר גם לזנדברג תוגש הצעה דומה. אם אכן זה יקרה, לבחירת היו”ר תהיה חשיבות עצומה. היא תקבע האם מרצ תהיה חופשית לנהל  הסברה משלה אשר תדגיש את הצורך של ביטול חוק הלאום, קידום שוויון אזרחי ומאבק גלוי בכיבוש. האם מרצ תוכל לדרוש זכות ווטו או לפחות חופש לפרוש מסיעה אשר תצטרף לממשלה משותפת עם הליכוד. מעל לכל אלה, מה שיעמוד לבחירה היא דרכה של מרצ, האם היא תמשיך במאמציה להפוך למפלגה יהודית ערבית, לפתוח את שורותיה לפריפריה ולערבים, או שהיא תדבק בצפון תל אביב.