kriahofshit@gmail.com

מחאה “כחול לבן”

מערכת הבחירות הקרובה בישראל תהיה הרביעית במספר מאז הקיץ המופלא של 2011 כאשר מאות אלפים יצאו לרחוב כדי לדרוש “צדק חברתי”. לכאורה, המחאה החברתית הייתה, בחשבון סופי מעין “לא אירוע” אשר לא השאיר את חותמו על הפוליטיקה הישראלית. אולם, בפועל, הופעת רשימת כחול לבן, המשך ישיר ל”יש עתיד” של יאיר לפיד, היא התוצאה המוחשית ביותר של אותה תנועה חברתית.

המחאה החברתית הישראלית דיברה בשם “המעמד הבינוני” והניפה את הדגל של הצדק החברתי, האי שוויון והפגיעה של המדיניות הממשלתית ברווחת האזרחים. במובן הזה היא סמלה את האפשרות והיתכנות של פוליטיקה המבוסס על פעילות שטח ושימוש בכלים של תנועות חברתיות. מצד שני, המחאה נעלמה מהר מאד, בשל חוסר יכולת להצמיח תכנית ברורה ולהתמודד עם שאלות המהותיות של הכיבוש ותוצאותיו ושוויון אזרחי בישראל.

למעשה הזיהוי העצמי של אותה קבוצה כ”מעמד בינוני”  הייתה תופעה יחסית חדשה בישראל. מסות המפגינים לא הזדהו כ”מזרחיים” או “אשכנזים”, לא ראו את עצמם כ”חילונים” או “דתיים”. הזיהוי העצמי הזה אתגר, בפועל, את ההגדרות המקובלות של האי שוויון בישראל בהן שולטים השסעים בין מזרחיים לאשכנזים, ערבים ויהודים וחילונים ודתיים בישראל. לכינונה של אותה זהות קולקטיבית היו השלכות פוליטיות משמעותיות מאד. אכן,  מי שמנסה לבחון את ההתפתחויות הפוליטית בישראל בימים אלה חייב לשוב ולהתבונן בגלגולו של המעמד “הבינוני” מאז אותה שנה, ובראשם התופעות הקשורות לשחיקתו לאורך זמן. 

שחיקת זו  אינה תופעה ישראלית בלעדית. על פי נתונים הכלולים בדו”ח שפרסם ה-OECD בחודש אפריל, משקל המעמד הבינוני במדינות החברות בארגון עמד בשנת 2016 על 61% לעומת 64% שמונה שנים קודם לכן. אותו דו”ח מציין כי בישראל משקל המעמד הבינוני הוא הרבה יותר קטן, רק כ-50% מכלל האוכלוסייה והוא נשחק במהירות הרבה יותר גבוהה: ב-2008 הוא עמד של 56%.  לשם השוואה, במדינות סקנדינביה שיעור המעמד הבינוני באוכלוסייה מגיע ל-70%. ה-OECD מגדיר את המעמד הבינוני כחלק ממשקי הבית אשר מקבלים בין  75% ל-200% מחציון ההכנסה.

לאיום ולחרדות של מה שה-OECD מכנה “מעמד בינוני” היו השלכות פוליטיות מרחיקות לכת בעולם. עלייתו של הימין הפופוליסטי באירופה וארה”ב, התחזקותן של התנועות הפשיסטיות והירידה בתמיכה בדמוקרטיה היו ביטוי ישיר של המשבר, במיוחד כאשר חלקים נרחבים של האוכלוסייה ראו בזרם מהגרים כסיבה עיקרית למצוקתם.

על רקע התפתחויות אלה ההתעצמות המהירה והחזקה בישראל של ה”מרכז” הופכת להיות תופעה ייחודית אשר דורשת הסבר. איך בדיוק ההמחאה של 2011 וכל האירועים מאז מובילים דווקא לשחיקה בשוליים של הימין, לכמעט היעלמות של השמאל בבחירות האחרונות ולצמיחתו של גוש “מרכז” של 35 מנדטים. למעשה, כאשר המוחים של 2011, ואלה שבאו אחריהם, הגיעו לשדה הפוליטי הם מצאו את המשבצת הימין הפופוליסטית תפוסה על ידי הימין המשיחי והפוליטיקה של הזהויות. מהצד השני, התחברות לשמאל הייתה חסומה בשל חסר היכולת  של אותה שכבה חברתית להתמודד עם סוגיית הכיבוש, ומכאן שאיפתה לעקוף אותה על ידי “ממלכתיות” ו”צורכי ביטחון”.

במחאה החברתית של 2011 דרו להן ביחד שתי השקפות שונות בתכלית על הדרך למצוא מענה לתסכולים והפחדים של אותה קבוצה חברתית. מצד אחד, תביעה למדינת רווחה וקיום של רשת ביטחון חברתי ומהצד השני אימוץ הססמאות של “תחרות חופשית”, מלחמה במונופולים ואיגודים מקצועיים, והתנגדות להתערבות ממשלתית באמצעות הססמה “הון – שלטון”. לפי השקפה זו, לא הקפיטליזם הוא שיצר את המצוקות של המעמד השכיר, אלא ההתערבות הממשלתית אשר עודדה יצירת מונופולים.

 

 

הבלבול בין שתי הגרסאות האלה של מדיניות כלכלית ממשיך עד עצם היום הזה, אם כי הדומיננטיות של גרסת ה”תחרות החופשית” היא ברורה. היא מקודמת באופן שיטתי  והיא מסבירה את המשיכה של עובדים ושכירים אל עבר מפלגות מרכז למיניהן לרבות רשימת כחול לבן. כך יכולים משקי בית של שכירים, אשר האיומים הכלכליים סביבם הולכים וגדלים, למצוא את עצמם באותו בית פוליטי עם העשירון העליון הישראלי, תומכים באתוס של “מצליחנים” ומדקלמים את הטיעונים נגד התארגנויות עובדים והסכמים קיבוציים.

השמאל הישראלי היה עסוק בכל אותן שנים בקידום רעיונות על פוליטיקה של זהויות, חיפוש אחרי ילדי תימן שנעלמו לפני 65 שנים, דיונים על מדיניות פיזור האוכלוסייה בשנות החמישים וחיפוש אחרי ההוכחות “ההגמוניה התרבותית של האשכנזים”.  מהצד השני, יש בשמאל מי שהשתכנע שהדרך להתקדם היא להחביא את סוגיית הכיבוש, להשתיק אותה, כדי לא לעורר התנגדות של אנשים אשר “מסכימים איתנו בשאלות של כלכלה וחברה”. בפועל גישה זו רק חיזקה את תחושת נרמול הכיבוש, או הצורך ב”רגולציה” של כיבוש על ידי החלטות “ממלכתיות”, שם קוד למפלגות מרכז למיניהם.

לאור לקחים אלה, האם ניתן לנסח סדר יום שמאלי אשר יוכל לשמש מענה למצוקות וצרכים של אותו מעמד בינוני, אשר כבר הוכיח את יכולתו לצאת לרחובות? כדי לענות על שאלה זאת צריכים לברר מי הוא אותו מעמד, ומה בדיוק מעיק עליו.

כאשר בודקים את מקורות ההצטמקות של המעמד הבינוני במדינות ה-OECD מגלים שעיקר הירידה התחרשה בקרב אנשים בגיל עבודה ובקרב ילדים. הירידה הבולטת ביותר הייתה בין צעירים בגילאים 18 עד 29 ובקרב ילדים עד גיל 18. ירידה יחסית גדולה נרשמה גם עובדים בגילאים 30 עד 44 והרבה פחות מודגשת בקרב בניי 45 עד 64.

אלא שעל פי בדיקת ה-OECD הצטמקות המעמד הבינוני לא נבעה רק מירידה בהכנסה של משקי הבית ביחס להכנסה החציונית. למעשה, שני שליש מהירידה במשקל המעמד הבינוני בישראל נבעה מגידול בהכנסות של משקי בית מעל ל-200% של ההכנסה החציונית. השליש הנותר הצטרף למעמד ה”נמוך” על פי הגדרות הארגון.

אך האם ניתן להגדיר “מעמד” אך ורק על סמך קריטריון של הכנסה?  מה קורה כאשר בוחנים סוגיות כמו הון חברתי, הון תרבות או השתייכות לרשתות חברתיות וזהות מוגדרת של “שכירים”. יתר על כן, ה-OECD מטפל רק באופן חלקי בקשר שבין אי שוויון בהכנסה והתפתחויות בשוק העבודה. כך למשל הטיפול בקשר בין הגידול באי שוויון לבין הקיטוב בשוק העבודה – היעלמות משרות באמצע הדירוג המקצועי וגידול בשני הקטבים של המיומנויות, העליון והתחתון- הוא חלקי במקרה הטוב.

המקור:(OECD. Under Pressure: The Squeezed Middle Class (2019

למעשה, ניתן לשער שבישראל הקיטוב בשוק העבודה היה אחד מגורמים העיקריים להצטמקות של הקבוצה אותה מגדיר ה-OECD “מעמד בינוני”. המעבר של החלק העליון ביותר של אותה קבוצה אל המעמד בעל הכנסה גבוהה מוסבר על ידי העלייה בשכר בקרב בעלי מיומנויות גבוהות ובעלי תפקידים במערכת הפיננסית.  לכן, המרחק החברתי והכלכלי בין קבוצת השכירים לבין בעלי ההכנסה הגבוהה הלך וגדל לאורך זמן, תוך צמצום אפשרויות הניוד כלפי מעלה.

הקיטוב התעסוקתי מחריף בשכבות הגיל הצעירות, כפי שניתן להסיק מנתוני ה-OECD.  אותם עובדים צעירים שנותרו בתוך קבוצת ההכנסה הבינונית נתקלים בשוק עבודה עוין, במגוון רחב של משרות, עם דאגות וסיכונים דומים. הם חולקים, במקרים רבים, את אותם מרחבים עירוניים והקשורים ברשתות חברתיות המספקות להם סוג של הון חברתי. תיאור זה תואם את הטענה שהוצגה בכמה פוסטים בעבר לפיה בישראל צומח מעמד עובדים חדש,  המאופיין ביכולת ניעות נמוכה כלפי מעלה, חוסר ביטחון תעסוקתי ונגישות פוחתת לדיור, חינוך, בריאות ושירותים חברתיים. המושג של מעמד עובדים חדש עדיף על הכינוי האמורפי “מעמד בינוני”, בגלל יכולתו להכיל היבטים שונים של חייהם, ולא רק את מרכיב ההכנסה שלהם. 

השאלה היא עד כמה הציבור הזה היה יכול להקשיב למסר אחר, במהותו סוציאליסטי, כמענה לצרכיו. כדי לבחון זאת אפשר להציץ בנתונים של סקר מורחב שביצע ה-OECD בשנת 2017 בקרב האוכלוסייה של 21 מדינות בארגון. מעל למחצית מהמשיבים ציינו כי הם חוששים שלא יוכלו להגיע לרמת החיים של הוריהם. בישראל שיעור הספקנים היה מעל לשני שליש מהאוכלוסייה. מעל ל-80% מהישראלים סברו כי הממשלה יכלה לעשות יותר למען רווחתם, ומעל ל-70% חושבים שהממשלה לא מתחשבת בהם כאשר היא מנסחת את מדיניותה הכלכלית. רק כ-9% מהישראלים סברו שבעת הצורך תהיה להם גישה לסיוע ממשלתי.

לחרדות של אותו מעמד עובדים חדש יש בסיס איתן במציאות. ה-OECD מצא שהתייקרות הדיור, שירותי הבריאות, שירותי החינוך וחסר הביטחון התעסוקתי הקשור לאוטומציה הם איומים ממשיים על משקי בית של מה שהוא מכנה מעמד בינוני. לכאורה, המצוקות האלה אמורות להקל את קליטת המסר הסוציאליסטי, ולחסן את מעמד העובדים מפני האשליות של ה”שוק החופשי”. אולם, כפי שכבר הודגש לעיל, התנאי ההכרחי לכך שהתארגנות שמאלית תוכל לפעול בקרב קבוצות שכירים אלה היא התמודדות גלויה עם שאלות הכיבוש וחוסר השוויון האזרחי במדינת ישראל. בסופו של דבר, כל עוד מיתוס של הכיבוש הממלכתי לא יישבר, קבוצות השכירים בישראל ימשיכו לחפש את מפלגות המרכז, המציעות פתרונות של “תחרות חופשית” ושבירת ועדי עובדים.

השאר תגובה