kriahofshit@gmail.com

לקראת כיבוש ממלכתי

ישראל, כך נדמה, בדרך להצלת הדמוקרטיה, בגרסתה המקומית. ה”איום הגדול”, בנימין נתניהו, עומד לצאת מחיינו, הודות למשבר פוליטי שאיש לא יודע עדיין מה סיבותיו. לכל מי המצביעים ה”טקטים”, “אטסטרטרגיים” או “חכמים” תינתן הזדמנות שנייה לחזור על מעשיהם, והפעם הם יקבלו ממשלה של הליכוד וכחול לבן, אשר תמשיך לקעקע כל סיכוי לדו קיום ושלום. ההבדל בין העבר הקרוב והעתיד המסתמן הוא שבממשלה החדשה הכל ייעשה על פי חוק, ובאישור בית המשפט העליון, שומר חרות הפרט בתוך הקו הירוק וחותמת הכשרות של הכיבוש מאז 1967. 

“גיבור היום” של המצביעים ה”חכמים” הוא, כמובן, אביגדור ליברמן. הוא שזכה בניצחון אסטרטגי על  נתניהו, בדרכו לסלק אותו מהזירה הפוליטית. הבחירות לכנסת ה-22 הוקדמו, תוך פגיעה קשה מאד בלוח הזמנים של תכניתו של ראש הממשלה להימלט ממשפט פלילי. שבוע לאחר הבחירות פורסם כאן פוסט תחת הכותרת 60-55-5 בו נטען כי ליברמן מיצה את עצמו בתור מנהיג סיעה “רוסית” קטנה, ועתידו תלוי בכניסה לליכוד, לעמדה הבכירה. לשם  כך הוא צריך לסלק מהדרך את בנימין נתניהו, בשותפות סמויה, אך מלאה, עם בכירי ליכוד אשר ימרדו נגד נתניהו.

בפוסט נטען כי ליברמן ימשוך את נתניהו עד לרגע האחרון, ורק אז יסכים להקמת קואליציה, אך בהמשך הדרך הוא יחסום את הניסיונות לחוקק את חוק החסינות. בדיעבד ברור כי הערכה זו הייתה שגויה וליברמן פעל כל השבוע האחרון כדי לחשוף את נקודות החולשה של יריבו. יתכן גם שמנקודת ראותו, המשבר היה מלכתחילה אמור היה להיות מלאכותי, אך הוא יצא מכלל שליטה. בשורה התחתונה אין לכך חשיבות, התוצאה של אירועי השבוע היא שדמדומי תקופת נתניהו גלויים עתה לכל.

מלבד החוג הפנימי ביותר של משפחת נתניהו -בנימין, שרה ויאיר-  יתר המערכת הפוליטית בישראל מוכנה היום, והייתה מוכנה עוד לפני הפרסה של חוק הגיוס,  להקיא אותה מתוכה. הדבר אמור גם לגבי מרבית צמרת הליכוד אשר רוצה להיפטר, מוקדם ככל האפשר, מבנימין נתניהו וגרורותיו. נתניהו יצא מהעימות עם ליברמן מוחלש ושרוט, תוך פגיעה אנושה ביכולתו להעביר את חוק החסינות ולפגוע בסמכויות בית המשפט העליון. העובדה שחלק משמעותי מסיעת הליכוד בכנסת הוקרבה למען ראש הממשלה רק מדגימה את הצורך הקיומי של הליכוד להיפטר ממנו, ויפה שעה אחת קודם.

לטוב ולרע, בחשבון של העשור הנוכחי, בנימין נתניהו היה האיש אשר הביא את הליכוד לשהות ממושכת בשלטון, אך גם האיש אשר יהיה מזוהה עם הכרסום המתמשך בכוחו של הימין. בצלו הלך וטפח “מרכז” פוליטי לממדים שלכאורה מאיים על הימין הפוליטי הישראלי. הכרסום בשוליים הרכים של הימין ומעברו ל”מרכז” החל כבר בשנת 2009, והגיע לשיאו הנוכחי בבחירות האחרונות. הוא אמור להימשך עם המעבר של שארית בוחרי רשימת כולנו במערכת הבחירות הנוכחית. עד הבחירות האחרונות, הדרך של נתניהו לפצות על המעבר בוחרים ל”מרכז” היה של קניבליזציה של מפלגות הימין. המשבר הנוכחי בימין הדתי הוא ביטוי לתהליך זה.

במובן זה המשבר בו החל אביגדור ליברמן, מסיבותיו הוא, רק עומד להאיץ התהליך של חלוקת העצמה הפוליטית בין הליכוד לבין סיעת כחול לבן. בשנים האחרונות בנימין נתניהו הפך לסמל של מה שמוכנה “ממשלת ימין” המבוססת על הדרה, הסתה, והעמקת הכיבוש. בשנה האחרונה האינטרס האישי שלו הכתיב גם יציאה נגד בתי משפט ושומרי סף, על אף שאלה שימשו מזה שנים רבות מגנים נאמנים למשטר הכיבוש. יהיו אשר יהיו תוצאות הבחירות ומספר המנדטים לכל רשימה, סוגיית החסינות של נתניהו ירדה מהפרק. הוא יצטרך לעמוד מול שופטיו ומול דעת הקהל, אשר יאלץ אותו לעזוב את לשכת ראש הממשלה. 

בעייתו הגדולה ביותר של נתניהו כרגע נובעת מחוסר יכולתו לראות את העולם מעבר לעיניו הוא. העולם אינו סובב סביב בנימין נתניהו, ואיש מ”חבריו” לא יתאבד פוליטית למען “ראש הממשלה ורעייתו”. בעימות מול ליברמן, חוץ מח”כ מיקי זוהר  וח”כ צחי הנגבי לא היה איש שהתרוצץ בין אולפנים כדי להסביר למה צריך לכרסם בסמכויות של בית הדין הגבוה לצדק, ומדוע צריך להעניק לנתניהו הגנה מפני פרקליטות המדינה. נכון שיש לימין נתניהו עדיין עומד העיתון הבית ישראל היום, ופה ושם כמה הזויים שיוצאים להגנתו בכל במה. אבל הסביבה הפוליטית משקפת את החלטת אנשי הליכוד שהגיע הזמן לנהל בעצמם את המכונה הפוליטית שלהם, ולא להפוך למועדון מעריצים של יוצר משברים סדרתי.

 אם אכן אלה יהיו פני הדברים, הרי שמי שצריך להרגיש רדוף הן מפלגת המתנחלים והמפלגות החרדיות. ספק רב אם לפיד וחבורת האלופים (להוציא משה יעלון) יהיו מעוניינים בישיבה עם חבורה משיחית, או הם מפלגות של אדמו”רים וחכמי תורה. זאת אמורה להיות “ממשלה ממלכתית” כהגדרת בני גנץ, ובה לא יהיה מקום לחלוקת כספים לפי מפתח של חצרות.  הכל ייעשה “על פי החוק”, כולל המשך הכיבוש והפרת זכויות אדם, בניית התנחלויות “על פי הדין”, הריסת בתים באישור בג”צ והשתקת מחאות אזרחיות על פי צווים “חוקיים”. מאחורי כל זה יעמוד בית משפט עליון “עצמאי”.  לבוחרים של מפלגת עבודה ומרצ אשר  אשר נהרו לקלפיות כדי להצביע לרשימת כחול לבן צפויה מציאות מוכרת למדי: דמדומי שלטונו של נתניהו מבשרים את בואו של ה”מרכז” לשלטון. בפועל מעט מאד ישתנה בכל מה שקשור לכיבוש, סרבנות ליוזמות שלום, המשך המצור על עזה, פגיעה בעובדים חלשים וזכויות אדם. אבל הכל ייעשה הפעם בשם ה”ממלכתיות”.

בשורה התחתונה, אלה הם הימים האחרונים של משפחת נתניהו בשלטון, והספירה לאחור החלה כבר לפני כמה חודשים.  מלחמת הירושה בתוך הליכוד החלה, גם אם היא תישאר, לעת עתה, סמויה מהעין. ההליכה לבחירות חדשות פותחת בפני הליכוד האפשרות לסגת מהדרך המתגרה של בנימין נתניהו.  השותפות עם כחול לבן תעניק לה מידה נחוצה של רספקטביליות ותאפשר לשלטון להגן על משטר הכיבוש והסדר הכלכלי בישראל באמצעות. אין הבדל רעיוני של ממש בין בני גנץ, משה יעלון ויאיר לפיד לבין גדעון סער, ניר ברקת או גדעון ארדן. בישראל של 2020 מלחמת הזהויות תיפסק, למצביעים הטובים של רמת השרון, צהלה והרצליה פיתוח יהיה סוף סוף נחת ממדינתם והכל יהיה בסדר.

השאר תגובה