kriahofshit@gmail.com

אין דמוקרטיה בלי שוויון אזרחי וסוף לכיבוש

על פי הפרסומים בעיתונות, במוצאי שבת אמורה להתחיל המחאה הציבורית “להגנת הדמוקרטיה” בישראל. הסיבה ה”טבעית” לכך הן הכוונה להעניק חסינות לראש הממשלה ושותפיו הפוליטיים מפני אישומים פליליים, והכוונה לרוקן מתוכן את בית המשפט העליון בתפקידו כבית דין גבוה לצדק. על פניה, זו התפתחות חיובית, כאשר יוצאים לרחוב כדי להגן על המוסדות של הדמוקרטיה הישראלית. 

יש להניח שרוב השמאל הישראלי לא חושב “להחרים” מחאה זו, למרות השתתפותה של סיעת כחול לבן, אשר לחלק גדול מנציגיה היסטוריה של שיתוף פעולה, פעיל או סביל, עם מעשיו האנטי דמוקרטיים והגזעניים של השלטון. אלא שגם אם מחליטים ליטול חלק במחאה, אסור לשכוח שהפגיעה בדמוקרטיה ובזכויות אדם לא החלה החודש, ושבית המשפט העליון שיתף פעולה, יותר מפעם אחת, עם הכיבוש ומעשיו. 

ההשתתפות במחאה היא כן הכרחית, אבל המינימום שעל ארגוני שמאל לעשות הוא לכלול בתביעות  שלהם את ביטול חוק הלאום והחלפתו בחוק יסוד שוויון אזרחי, ולעמוד על כך בכל רגע ובכל הזדמנות. אין משטר דמוקרטי שיכול לסבול חוקים מהסוג של חוק הלאום, כפי שאין משטר דמוקרטי אשר מקיים משטר אפרטהייד בשטחים כבושים במהלך 52 שנה.  בשטחי הכיבוש זכויות אדם וזכויות הפרט נרמסים יום יום בשם ה”ביטחון”. גזל קרקעות, הרס בתים, פשיטות ליליות לשם הפחדה, מעצר קטינים וילדים, כל אלה הפכו להיות לנורמליות של הכיבוש.

המשמעות של דברים אלה היא שלא רק שצריך להשתתף במחאה, צריך גם להיאבק בכל הכוח נגד ניסיונות של הדרת השמאל שבוודאי עוד יבואו. מהצד השני, יש להניח שעוד יצוצו לא מעט אנשים אשר יכנו את עצמם “שמאל”, וידרשו מארגוני השמאל ופעילים למען זכויות אדם “להתפשר” בשם איזה עיקרון של אחדות. בשני המקרים התשובה צריכה להיות אחידה: השמאל ישתתף בכל מאבק ובכל מחאה על דגליו ודרישותיו. על השמאל להדגיש גם שאסור להפוך הפגנה אחת למעשה חד פעמי של הדגשת ה”אנחנו”, כלומר מעשה של חיזוק גבולות חברתיים, במקום להיות פתח למעשה פוליטי יום יומי, של יהודים וערבים כאחד. לא גנץ ולפיד הם אלה שיקבעו את הכיוון והתוכן של המחאה, אלא המעשה היום יומי של פעילות שטח בידי פעילים מקומיים. 

לא מעט מאותם אנשים אשר יטיפו להתרכז בענייני שחיתות, או סמכויות בית המשפט העליון, היו בבחירות האחרונות מאלה קידמו את ההצבעה ה”טקטית” לכחול לבן. הם עשו זאת למרות עמדותיה של אותה רשימה לגבי הכיבוש, לגבי חוק הלאום ולגבי זכויות אדם. במקרה זה דרישתם “ללכת אחרי בני גנץ” ו”להתפשר למען הצלחת המערכה” היא סוג של הצדקה לתמיכתם באותה סיעה של לפיד, גנץ ויעלון.

 

אין ספק שמלחמה למען בית מפשט עליון חזק ועצמאי היא חובה אזרחית ולמענה צריך לנהל מערכה ציבורית בכל מקום אפשרי. אבל מערכה כזאת צריכה להיות למען בית משפט עליון שאינו חותמת גומי של הכיבוש, שאינו מכשיר מעשים שמנוגדים לחוק הבינלאומי ושאינו מסכים למערכת דואלית של זכויות אזרח ואדם, אחת בתוך הקו הירוק בו לבני אדם יש זכויות בסיסיות מול הרשויות, ואחרת בתוך השטחים הכבושים בהם ניתן להפעיל כל אמצעי, חוקי ולא חוקי נגד אוכלוסייה אזרחית. בית משפט עליון על פי מידותיו של יאיר לפיד הוא פשוט גרסה מרוככת של מה שבנימין נתניהו רוצה להקים.

הדוגמה הטובה ביותר למה שניתן לצפות הוא המאמר שפרסמה אורית קמיר בארץ בתחילת מאי, ובו דרשה את ראשה של תמר זנדברג, יושבת ראש מרצ. זנדברג התנגדה בתוקף לחוק הלאום וביטא זאת לאורך כל מערכת הבחירות. היא שברה את החרם על הרשות הפלשתינית ופגשה את היו”ר מחמוד עבאס. היא לא הסתירה את דעתה על כיבוש, ולא הצטרפה למקהלת מחרחרי המלחמה בעזה, כפי שעשו זאת מנהיגי כחול לבן.

מה שהביא את מרצ לסף אחוז החסימה, וכמעט להיעלמותה, לא הייתה זנדברג, אלא אנשים מהסוג של קמיר, אשר התנפלותה על מרצ  ועל זנדברג נראית יותר כסוג של הצדקה בדיעבד להצבעה “טקטית”, אשר התבררה, בדיעבד, כשטות מוחלטת.  באותו אופן ההתנפלות על השמאל אשר יתעקש לדבר על הכיבוש ועל זכויות אדם תהיה סוג של הצדקה לאלה אשר חיים מזמן בנוחות מוחלטת במשטר הנוכחי, אך מבקשים שהוא יהיה קצת יותר נעים. לשמאל יש סדר יום משלו, ואותו הוא צריך לקדם.

השאר תגובה