חודש מיום הבחירות לכנסת ה-21 התייצב ראש הממשלה בנימין נתניהו אצל הנשיא ראובן ריבלין כדי לבקש ארכה של שבועיים בהקמת ממשלה חדשה. באופן סמלי, נתניהו בא לבית הנשיא ביום בו התפרסמו הידיעות בדבר כוונת נתניהו לחסום את יכולתו של בית הדין הגבוה לצדק להתערב בהחלטות הכנסת והממשלה.

באופן טבעי, תכניותיו של נתניהו התפרשו כמאמץ להימלט מעמידה לדין בגין מעשי השחיתות בהן הוא חשוד. ראש הממשלה כבר לא טוען ש”לא היה כלום”. נהפוך הוא, הניסיון למסד את חסינותו מפני החוק היא הודאה, ברורה ופשוטה, שהוא חושש מפני העמדה לדין, ומבקש שהכנסת תהפוך למקלטו. משפורסמו כוונותיו חייב נתניהו למהר ולהקים את ממשלתו, פן יתחילו להיערם מכשולים בדרך אל החסינות והישועה.

אלא שלא רק החשש מפני בית המשפט הוא שמניע את נתניהו. הפעם הוא מנסה לרסק את יסודות החברה הדמוקרטית והאזרחית, והוא לא מסתיר זאת.  כוונותיו יבואו לידי ביטוי בקווי היסוד של הממשלה, בהסכמה מלאה של שותפיו לקואליציה עתידי. במרכזם של קווי היסוד יעמוד הסיפוח הפורמלי של הגדה המערבית, באמצעות “החלת הדין הישראלי על ההתנחלויות”. בעברית פשוטה, מדובר במיסוד בחוק של משטר אפרטהייד ישראלי הקיים היום במסגרת “תורה שבעל-פה. יש להניח כי מהלך זה יהיה מלווה בקידום של צעדים מכוונים נגד כל ביטוי של מחאה נגד הכיבוש, הפרות זכויות אדם והמשך גזל הרכוש הפלשתיני. כדי לזכות בתמיכת המפלגות החרדיות תכלול התכנית גם סעיפים שיעניקו להן הטבות כספיות לא קטנות, לצד הרחבת השליטה שלהן בתחומי החיים האזרחיים.

אלא שכדי להגיע לידי הקמת ממשלה חייב בנימין נתניהו להתגבר על מכשול לא קטן ושמו אביגדור ליברמן. ממשלתו של בנימין נתניהו לא תקום לפני שליברמן לא יחליט שהיא תקום, ובינתיים נראה שהוא מוכן להערים לא מעט קשיים. לליברמן יש תכניות משלו, אשר חופפות רק באופן חלקי את אלה של נתניהו. הוא דורש, בפועל, יד חופשית בכל מה שקשור ליזום מהלכים צבאים נגד רצועת עזה, ולמעשה מעמד אוטונומי בתוך הממשלה.

בסופו של דבר הממשלה תקום, אם כי גם נתניהו וגם ליברמן יודעים שמהרגע שהם יישבו על כיסאותיהם יתחיל מעין משחק של חתול ועכבר, כאשר ליברמן יוכל, אם יחפץ בכך, לשלוח את נתניהו לעמוד למשפט פלילי. התמריץ של ליברמן הוא ברור: סילוקו של נתניהו מהבמה הפוליטית, כריתת ברית עם גדעון סער תוך שילוב מפלגתו בליכוד. מנהיג ישראל ביתנו לא יהיה יותר תלוי בקולותיהם של עולים רוסים בגיל מתקדם.

אולם, מי שחרד לדמוקרטיה הישראלית אינו יכול להסתמך על גחמותיו של אדם כמו ליברמן, אשר עמדותיו הרעיוניות ידועות. הבעיה היא שגם לא ניתן לתלות תקוות גדולות ביכולת, או ברצון, של האופוזיציה הראשית, סיעת כחול לבן, לארגן התנגדות יעילה לתכניות של הליכוד ובני בריתו. הסיבות לכך הן עמדותיה הפוליטיות, התומכות בהדרת האזרחים הערבים, חיוב הסיפוח הזוחל והשקט, השתיקה הרועמת במהלך החודש שעבר מאז הבחירות, והאופי המפוצל של הסיעה הזו, הכוללת מרכיבי ימניים מובהקים.

המפלגות האחרות באופוזיציה, מרצ, מפלגת העבודה, חד”ש -תעל ורע”מ – בל”ד, חלשות מדי מכדי להוות גורם של ממש באופוזיציה הפרלמנטרית. לכן הדרך היחידה לחסום את הרס החברה האזרחית וביסוס מדינת אפרטהייד בעל אופי אוטוריטארי היא של התנגדות אזרחית “מלמטה”. הכוונה היא לניסיון ליצור תנועה חברתית שורשית של מחאה, וגיוס של ארגונים ופעילים ברמת השטח. ארבעת הרשימות של האופוזיציה האמתית בכנסת יוכלו אז לזכות ברוח גבית, ולשמש ייצוג פוליטי בכנסת של תביעות של התנועה החברתית החוץ פרלמנטרית.

צריך להדגיש כי התגובה למהלכים הצפויים איננו יכול להיות בכי ונהי על “חיסול הבית השלישי”, או קינה מתמשכת ל”ארץ הישראלי הישנה”. לא רק שמדובר במונחים שלא מדברים לחלק לא מבוטל של האוכלוסייה, אלא גם בסימנים של כניעה מראש וללא מאבק למשטר אדנותי בישראלי. תנועה חברתית של התנגדות אזרחית משמעותה שימוש ברפרטואר ידוע של צעדים: הפגנות, עצומות, ניסוח שורה של דרישות אשר יובילו לעיגון המשטר הדמוקרטי, גיוס מספר רב של אנשים שיתמכו בדרישות אלה ויהיו מחויבים ומאוחדים סביבן. בתנאים הישראלים דרך מאבק זה דורש הכללה ושיתוף של  האזרחים הערבים כשווים.  חוק הלאום הוא חלק בלתי נפרד מאותה חבילה אנטי דמוקרטית אשר חייבת להיעלם, ובמקומו חייב לבוא חוק השוויון האזרחי, כדי לעגן באופן חוקתי את העיקרון הזה.

לאמתו של דבר מרגע הקמתה יהיה לממשלתו העתידית של נתניהו חלון הזדמנויות של ששה עד תשעה חודשים לקידום סדר היום שלה, כולל קידום הסיפוח הפורמלי של הגדה המערבית, חיסול בג”צ, וחיסול מקורות מחאה נגד ממשלתו. בפברואר אמורה להתחיל מערכת הבחירות המקדימות של המפלגה הדמוקרטית, בה הוא יככב כאחד השותפים הבכירים של דונאלד טראמפ.

בניגוד למערכות בחירות מקדימות בעבר, בהן כל מועמד השתדל להראות כמה שהוא תומך בנתניהו ובכיבוש, הפעם המסר של האגף השמאלי של הדמוקרטים הוא זה שישלוט בכיפה: בנימין נתניהו הוא גזען והכיבוש חייב לחלוף מהעולם. אפילו אם ג’ו ביידן יהיה המועמד הדמוקרטי, הוא יצטרך ליישר קו עם המצביעים הדמוקרטים, רובם צעירים, בני מיעוטים וליברלים אשר מזהים את נתניהו כתאומו של טראמפ. נתניהו יאלץ אז להתחשב באפשרות של ניצחון דמוקרטי, על כל המשמעויות שיהיה לכך להמשך שלטונו, ואף להמשך הכיבוש.

פירוש הדבר שתנועת ההתנגדות הדמוקרטית בישראל צריכה לחשב את צעדיה גם על פי לוח הזמנים של הפוליטיקה האמריקאית, ובעצם על פי לוח הזמנים של ההתנגשות הגלובלית בין דמוקרטיה לשלטון אוטוריטרי/פשיסטי. גם אם נתניהו יצליח להעביר חבילת חוקים לריסוק הדמוקרטיה בישראל, ההתנגדות צריכה להמשיך להיאבק בה, ולגייס כוחות חדשים, בתוך ישראל ומחוצה לה. ניצחון במאבק זה אינו מובטח, כמובן, אבל זה עדיף על מונולוגים של אבלים על עבר שלא יחזור.