kriahofshit@gmail.com

פוליטיקה יהודית – ערבית או פוליטיקה של זהויות?

"מעבר לדקויות, חייבים לזכור כי מזרחיים ומזרחיות מהווים את עמוד השדרה של העוני בישראל. בדיוק כפי שאשכנזים ואשכנזיות מהווים את עמוד השדרה של העושר הישראלי." הציטוט הזה לקוח ממאמר אשר הופיע באתר העוקץ, פרי עטו של מאיר עמור. הטענה הבסיסית של המאמר היא שהצבעת המזרחיים לליכוד, ובפרט של מזרחיים עניים, היא תוצאה של התיווך של שכבה של מזרחיים בני המעמד הבינוני, אשר השלטון העמיד בעמדות של כוח. הם קבלני הקולות ו"מנהלי מעברות" אשר מסייעים לליכוד להנציח את שלטון האשכנזי, בגרסת בנימין נתניהו ושותיפיו, על המזרחיים העניים.

לאמיתו של דבר תיאור זה, ובפרט המשפט שצוטט לעיל, הם מאירי עיניים. הם מקפלים בתוכם את תמצית הפוליטיקה של הזהויות בישראל, על כל מגבלותיה, מגרעותיה והנחותיה. כאשר מציינים כי "המזרחיים מהווים את עמוד השדרה של העוני בישראל" מחזקים את אחת היסודות עליה נבנתה הפוליטיקה האתנית בישראל: הדרת האחר. בעיניו של עמור אין מקום לערבים -עירוניים, כפריים, או בדואים- אין גם מקום למהגרים המאכלסים את השוליים השבריריים ביותר של החברה הישראלית, את האתיופיים, את הקשישים שהיגרו מברה"מ לשעבר או את החרדים החיים בתנאי עוני. בסופו של דבר הפוליטיקה של הזהויות הישראלית בנויה כולה על היסוד ההדרה, ובדרך זו מעקרת מתוכן כל מאבק או מחאה של המעמד הפגיע בישראל, הפרקריאט, שהוא חלק בלתי נפרד ממעמד העובדים בישראל.

שני התרשימים הבאים מקורם בדו"ח של מרכז אדוה על שיעורי ההצבעה למפלגות השונות,  על פי הדירוג החברתי - כלכלי של הישובים בישראל. מה שולה מהתרשים הראשון הוא שעיקר כוחו של הליכוד הוא ביישובים בדרגים 4 עד 7, כלומר דרג בינוני-נמוך, בעוד שכוחו ביישובים המזוהים עם המעמד הפגיע הישראלי  הרבה יותר קטן, אם כי עדיין משמעותי.  לעומת זאת, רשימות חד"ש - תע"ל ובל"ד - רע"מ שאבו את כוחן מאותם יישובים בתחתית הסולם הכלכלי וחברתי. גם ש"ס ויהדות התורה זכו ללא מעט תמיכה ביישובים בתחתית הסולם החברתי - כלכלי. למעשה שתי המפלגות החרדיות הן  אלה המייצגות את המפתח ה"דתי - עדתי" בקביעת התמיכה בקרב הבוחרים העניים ביותר.  

אם כבר עוסקים בדמוגרפיה של העוני והעושר בישראל צריכים גם להתמודד עם הטענה כי ה"עשירים הם אשכנזים". לעניין זה צריך להזכיר, בפעם המי יודע כמה, את מאמרו של מומי דהן משנת 2013, אשר הראה, בין היתר, כי משקל המזרחיים בעשירון העליון הישראלי דומה למשקלם באוכלוסייה, כך ששדרת העושר איננה חופפת את ההגדרות האתניות של מאיר עמור. שיעורי התמיכה הגבוהים מאד ביישובים בעלי דירוג חברתי כלכלי 8 ו-9 מעלים את האפשרות, בעלת סבירות גבוהה, של מעט מזרחיים בישובים אלה תמכו ברשימת כחול - לבן ה"אשכנזית" על פי הגדרת עמור. 

יתר על כן, הבחירות האחרונות, לא נסובו כלל על האתניות הפנים יהודית. לכאורה, הנושא המרכזי היה דומה להתגוששות סביב שאלת עתיד הדמוקרטיה הליברלית הנפוצה כיום במקומות רבים בעולם. הוויכוח העיקרי נסוב סביב עתיד האיזונים והבלמים במשטר הפוליטי בישראל. אלא ששני הצדדים לוויכוח הסכימו בנקודה אחת מרכזית: הדרת האזרחים הערבים מהמרחב הציבורי הישראלי. במילים האחרות, השאלה העיקרית הייתה האם המרחב הציבורי היהודי יהיה מוסדר באמצעות הסדרים "דמוקרטיים" או אפילו "סוציאל דמוקרטיים", או האם האם ההגדרות של אתניות ("יהודים") ודתיות הם שיגדירו את החיים הציבוריים.  אפילו עמור מסכים עם החלוקה הזו של נקודות המחלוקת בבחירות כאשר הוא קובע כי "עניים מזרחיים בחרו בליכוד ובימין. עשירים אשכנזים בחרו בכחול לבן, בעבודה ובמרצ". כך נעלמים להם ערבים, רוסיים, אתיופיים. אין בתיאור של עמור מקום לאזרחים אלה, אפילו בשדרת הדפוקים והמנוצלים. 

כדי לחזק את טיעונו על תקופתה של הפוליטיקה של זהויות, עמור חוזר לסוגיית ה"ישראליות" כמקור של ה"הגמוניה האשכנזית". לדבריו הגמוניה זו מתבססת על הגדרת ה"אשכנזיות" כישראליות, ועל כן נאלצים המזרחיים לדחותה. כדאי היה לו לעמור לקרוא, בטרם כתב דברים אלה, את מאמרם של ינון כהן ונח לוין אפשטיין משנת 2018 בו הם מציגים תוצאות של סקר אשר מראה כי ישראלים "לא חשוב מאיזה עדה" מזהים את עצמם קודם כל ישראלים, למרות קיומן של זהויות משנה. כאמור, הגדרה זו היא חוצה גבולות עדתיות בתוך הקולקטיב היהודי בישראל. ההגדרה המעודכנת של זהות זו, המשותפת לכל המפלגות היהודיות, פרט למרצ, היא של הדרת הערבים. הימין הישראלי הוא הביטוי הטהור של השקפה זו, בגאווה ובלי גמגומים. אין זה פלא שכל מי רצה הגדרה מצומצמת ומדירה של זהותו תמך בבחירות בעמדות הליכוד ושותפיו.

במציאות הישראלית של שנת 2019 קיימים ניגודים מעמדיים אשר הופכים למשמעותיים יותר ככל שחולף הזמן. הסוגייה העדתית מאבדת מתוקפה הכלכלית והחברתית במציאות בה ה"עדה" אשר צומחת במהירות היא זו של ה"מעורבבים" והפערים העדתיים בין עובדים יהודים נסגרים, כי הדרך כלפי מעלה חסומה.  עוצמתו של המעמד השליט בישראל נקבע על פי מיקומו בתהליכי הייצור והצבר ההון, אשר מאפשר לו ניצול פנימי ואגירת הזדמנויות בכל הקשור ליחסים עם העולם החיצוני. הבכורה כלכלית וחברתית מאפשר למעמד זה לעצב את הגבול הסמלי לא על פי מיקום כלכלי וחברתי, אלא על פי השתייכות לאומית. בעניין זה כדאי להזכיר את הניתוח של צ'רלס טילי אשר בדק את היכולת של קבוצה דומיננטית להתוות את הגבול החברתי, כלומר להגדיר  מי "אנחנו", מי "הם" היכן עובר הגבול בין שתי הקבוצות ומה סוג היחסים ביניהן. על פי ההגדרה הדומיננטית בישראל הגבול החברתי לא עובר בתוך הקולקטיב היהודי, בין בעלי הון ועובדים, או בין עשירים ועניים, אלא בין יהודים וערבים. הגדרת היהודים כ"אנחנו" הוא מקיף וכוללני, ולא זקוק להגדרה "עדתית". מול הקולקטיב היהודי עומדים ה"הם": הערבים, הזרים והלא יהודים. על פי הגדרה זו היחסים בין שתי הקבוצות הן של איום הדדי, של התגוששות ואיבה תמידיות. זהו הציר אשר הפוליטיקה הישראלית מסתובבת סביבו, והשאלות של אי שוויון, עוני וניצול נשארות מאחור.

במסגרת הסמלית הזהויות העדתיות קיימות, במקרה הטוב, כזהויות משניות, משועבדות להגדרה של ה"קולקטיב היהודי".  בסופו של דבר אותה הגדרה של ה"אנחנו" צריכה להכיל את מעמד העובדים החדש בישראל, עירוני ברובו המכריע, בעל ביטחון תעסוקתי מוגבל, עם אופק כלכלי לא ברור, וסיכויים קטנים ופוחתים לניידות כלכלית וחברתית כלפי מעלה למרות שהם בעלי השכלה תיכונית ומעלה. מעמד זה הוא, ברובו הגדול, נטול זהות עדתית ברורה או מובהקת, לעתים מעורבב, תוצר של תרבות "ישראלית" ורחוק מאד מהתפיסות על "הגמוניה אשכנזית". שיוכו ל"קולקטיב היהודי" מאפשר לו מידה גדולה  של הזדהות עם מעסיקיו וממשלתו. מזווית הראיה הזו האמירה על "אשכנזים עשירים" ו"מזרחיים עניים" נראית אנכרוניסטית ותלושה מהמציאות הניאו ליברלית של שוק העבודה הישראלי. 

יש היבט נוסף של אמירתו של עמור אשר כדאי להתעכב עליו,  כי הוא ממחיש את הסכנה באימוץ סכמות "עדתיות" או פרימורדיאליות לבחינת התהליך הפוליטי בישראל. רבע מהקולות שקיבלה מרצ בבחירות האחרונות באו מאזרחים ערבים. כלומר, פלשתינים  ישראלים ראו לנכון לתמוך ברשימה יהודית - ערבית אשר בראשה אישה יהודיה. גם אם חלק מהמניעים להצבעה זו הייתה מחאה על פירוק הרשימה המשותפת, או תמיכה במועמדים מקומיים, עדיין העובדה היא שאת מחאתם הם תיעלו לבחירה במרצ. תופעה זו לא רק ששוברת את החפיפה שעמור כה נזקקת לה בין מרצ ל"אשכנזיות עשירה", היא גם מסמלת את האפשרות של פוליטיקה שמאלית לא מדירה בישראל. במובן זה, תוצאות הבחירות האחרונות פותחות פתח לשיתוף פעולה יהודי ערבי בתוך מסגרת פוליטית משותפת.

נכון שמדובר, עדיין, בסיכוי ליצור מציאות פוליטית אחרת, ועדיין לא בהתרחשות ממשית מעבר לפינה. חלק מהתגובות בתוך מרצ לתוצאות הבחירות מדגימות את הקשיים שעוד יצוצו. מי שעומדת בראש מרצ, תמר זנדברג, אימצה את התפנית האפשרי כאשר זיהתה אותה ועתה היא מציעה להפוך את יצירתה של מסגרת פוליטית משותפת ליהודים וערבים  למציאות  מתמשכת. על המשמעות שיכולה להיות להתפתחות זו אפשר ללמוד דווקא מההתקפות האישיות על זנדברג בתוך מרצ עצמה, בעיקר מהצד ה"סוציאל דמוקרטי" אשר מבקש להמשיך במסורת של הדרת ערבים והתעלמות מהכיבוש.  התיאור של עמור משתלב היטב בהתנגדות למסגרת פוליטית משותפת, חוצה זהויות, המבוססת על הגדרות אלטרנטיביות של הישראליות ועל ההכרה בניגוד הבסיסי בין מעמד העובדים החדש, לא חשוב מאיזה עדה, לאום או צבע אור, לבין המעמד השליט בישראל.

בסופו של דבר האפשרות לפתח בישראל שמאל סוציאליסטי דו לאומי תלויה לא רק ביכולת לפתח התארגנות פוליטית אשר לא תתבסס על ה"קולקטיב היהודי" ועל הדרת ערבים. היא גם תלויה ביכולת להתגבר, פעם אחת ולתמי, על הנוסחאות הפשטניות של "הגמוניה" עדתית. גם כאשר המשימה המידית של השמאל בישראל היא הגנה על הדמוקרטיה, על זכויות הפרט ועל החברה האזרחית, הדבר צריך להיעשות תוך שלילה מוחלטת של הדרת האזרחים ערבים ובבנייה של מסגרת משותפת דו לאומית. 

השאר תגובה