kriahofshit@gmail.com

תורת השבטים לא שמעה עדיין על מעמד העובדים

באתר העוקץ הופיע תוכן של ראיון אשר ערך תום מהגר עם פרופ' לב גרינברג על הבחירות בישראל, בו הוא מנתח את המערכה, ובעצם את הפוליטיקה הישראלית, כמאבק בין "שבטים". עיקר טענתו של גרינברג היא שהפוליטיקה הישראלית אינה מבוססת על מחלוקת אידאולוגית או מעמדית, אלא נמצאת כולה בתוך הפוליטיקה של הזהויות, או מה שהוא מכנה "שבטיות". בישראל אין ימין או שמאל אמתיים, אלא שבטים:

"בישראל המונחים 'שמאל' ו'ימין ' מסמנים שבטים ולא עמדות פוליטיות. שבט השמאל מסומן על ידי אשכנזיות, חילוניות ומעמד בינוני גבוה, בעוד ימניות מסומנת כמזרחית, קשורה לדת ולמסורת, ומעמדות יותר נמוכים. בשבטיות שונאים את ראש השבט האחר, והולכים עיוורים אחרי ראש השבט שלנו, כי הוא משלנו. לשבטים יש סמלים, שפה ומיתוסים משלהם"

כדאי להעמיד את הדברים בהקשרם הנכון גרינברג ומהגר שוחחו על מערכת הבחירות הנוכחית, וזה היה הבסיס לשיחה שהם ניהלו. אלא שלאורך כל השיחה לא היה אף לא ניסיון אחד להגדיר על מה עצם הבחירות ב-9 אפריל ומה הוא, בסופו של דבר, הנושא שעל הפרק. אם לפרש את טענותיו של גרינברג נדמה שמדובר בעוד התגוששות בין שבטים, בלי שהתוכן האידאולוגי , או סדר היום הפוליטי של המפלגות, יהיה בעל משמעות מיוחדת.

אלא שלמערכת הבחירות הנוכחית יש נושא אשר מלווה אותה לאורך כל הדרך: המאבק סביב הגנה על המערך המוסדי של דמוקרטיה ליברלית, גם אם זו בגרסתה הישראלית. בהקשר המקומי. מדובר ברצון להסיר כל מגבלה חוקית או מוסדית לשלטון המתנחלים ושינוי מוחלט של הסדר יום האזרחי בישראל. במילים אחרות, מדובר במאבק על נחיצותה ותקפותה של חברה אזרחית. נכון, אלה בחירות בישראל, אבל האפיון של המערכה הנוכחית ממקמת אותה בהקשר בינלאומי רחב וברור, לצד מדינות אחרות בהן קיימת מתקפה על המשטר הדמוקרטי הוותיק. למאבק הבינלאומי הזה אין ולא כלום עם השבטים מדומים של גרינברג.

בסופו של דבר, אם להאמין לגרינברג, הפוליטיקה הישראלית היא התנגשות בין אידאולוגיות המבוססות על מרכיבים פרימורדיאליים של זהות, ועל הגבול החברתי הלא עביר בין השבטים.  למעשה, בישראל של לב גרינברג אין מקום לרשתות חברתיות המבוססות על מה שמכונה "גישור" בין שונים, כי ממילא הגבול החברתי חסום. למרות זאת, הוא מתאר תהליכים של התהוות מעמדית, במיוחד בקרב מה שהוא מכנה "מזרחיים", ומוביליות חברתית כלפי מעלה של חלק מציבור זה. אך בסופו של דבר המרכיב הסמלי של הזהות ("זיכרונות קולקטיביים") הוא הקובע.

גרינברג מתייחס, כדרך אגב, לשילוב ישראל בתהליך הגלובליזציה ויישומה מדיניות כלכלית וחברתית ניאו ליברלית שברו לחלוטין את המשטר של "קפיטליזם ממלכתי" והובילו ליצירת משטר בו משקל הממשלה ויכולת ההשפעה שלה צומצמה מאד. הוא אינו מתעכב יותר מדי על משמעות של תהליך ההפרטה, "הגמשת" כוח העבודה,  תהליכי קיטוב בשוק העבודה  וחיסולה של רשת הביטחון החברתית. אין בסכמות שלו לבחינה של המשמעות של צמיחתם של מגזרי הפיננסים, של תופעת עובדי הקבלן, וחסימת הזדמנויות למוביליות כלפי מעל לדור שלם של ישראלים.

 

כדי להבין את האופן בו התיאור השבטי נאלץ להתעלם מהמציאות אין אלא להזכיר שני אירועים או תהליכים בעלי חשיבות עצומה, אשר נעדרים מהתיאורים על התפתחות החברה הישראלית. יש להניח שהם כנראה עומדים לסתירה להנחת היסוד של  הפוליטיקה של הזהויות, ובוודאי בגרסה ה"שבטית"   שלה. הכוונה היא למחאה החברתית של שנת 2011, אשר הייתה לכל ציון דרך וקו פרשת מים בפוליטיקה הישראלית, וגל התארגנויות עובדים שהחל בשנת 2103.  התעלמות זו אינה מקרית שכן אין היא מתיישבת עם הנחות היסוד הפרימורדיאליות של הפוליטיקה של הזהויות.

היבט נוסף אשר מערער את כל תפיסת ה"שבטים" הם השינויים הדמוגרפיים המהירים בחברה הישראלית. מאמצע שנות התשעים,  ובמיוחד בשני העשורים האחרונים ישנה עליית מתמדת במשקל המעורבבים. במחשבה של גרינברג אלה לא קיימים כלל, כי הרי הגבול החברתי אמור להישאר חסום. בפועל חלקם באוכלוסייה הולך ועולה, ולמרות כל הניסיון להכניס אותם אל תוך פרדיגמת השבטיות, המציאות אינה עולה בקנה אחת עם הנחותיה.

התהליכים החברתיים, הכלכליים והדמוגרפים של שני העשורים האחרונים הם שהולידו את יצירתו של מעמד עובדים חדש, בעל אפיונים משלו. כיום תורת השבטים איננה אלה מעין געגועים לתקופה אשר חלפה לה, ואינה תקפה עוד. גל ההתארגנויות של עובדים בשנים 2013 עד 2015 מעידה על מציאות החדשה במקומות עבודה, כאשר כל עקבה של "עדתיות" נעלמה והמאבק היה על רקע מעמדי בשוק עבודה "מעורבב". מי שרוצה לראות מה צורתו של מעמד עובדים החדש יכול להפנות את מבטו אל מערכת הבריאות, בה הדו לאומיות היא המאפיין הבולט. שכבת העובדים באותה מערכת היא דוגמה חיה לאמירה "לא חשוב מאיזו עדה", ובמקרה זה "לא חשוב מאיזה לאום".

למעשה, אין זה פלא שגרינברג לא מוצא מקום בסקירתו למחאה, להתארגנות עובדים ולשינויים הדמוגרפיים, מהם עולה שצומחת בישראל שכבה רחבה למדי של "מעורבבים" מבחינה עתדית. פרדיגמת השבטים אינה יכולה להכיל או להתמודד עם התפתחויות אלה. באין כל אפשרות  להתמודד עם מגמות אשר סותרות את הנחותיה היסודיות היא חוזרת אל מערכות של סמלים ואל תחום התרבות, כמו מתוך כפייה, כדי להיאחז בטיעון ה"פריבילגיות" וההגמוניה. על פי תפיסה זו השבט ה"אשכנזי" מחזיק עדיין בסוג כלשהו של הגמוניה תרבותית ובאופן מסתורי גם ביכולת "לחלק" את המשאבים בין השבטים השונים, בהיותו "אליטה".  המאבק האלקטורלי היום הוא, בסך הכול, ניסיון לשמר את ההגמוניה והפריבילגיות של ה"אשכנזים".  

השמאל הישראלי לא יכול לבסס את מאבקו רק במערך הסמלים של ה"תרבות" הישראלית, הוא לא יכול לראות במאבקים על הזיכרון ההיסטורי –"תקופת המעברות" למשל- את זירת פעילותו העיקרית. הוא צריך להשאיר מאחור את ההנחות שהתאימו לשנת 1981. הוא צריך לנהל את מאבקו יחד עם העובדים, יהודים וערבים. החזית היא שוק העבודה, החברה האזרחית ומאבק בכיבוש. יש מי שרואה בכל אלה סוגיות שניתן לנטוש אותן לטובת "מלחמת שבטים" וללכת עם הפוליטיקה של הזהויות כל הדרך אל חיקו של הימין. 

השאר תגובה