אחוס"ל, ערבי ומזרחי...
בכתב העת המקוון “הזמן הזה” של מכון וון ליר הופיע מאמרו החשוב של מתן קמינר בשם ‘הזמן שאחרי ה”פוסט” ‘. הטקסט של קמינר הוא משב רוח רענן, ומציע דרך מוצא מהמבוא הסתום אליו הוליך אותנו המחקר חברתי הישראלי בשלשת העשורים האחרונים. החשיבות של המאמר הוא בהתייחסות הברורה למושג “חברה”: לא פדרציה של מגזרים, שבטים, או עדות. לא דיון על דיכוי תרבותי, צדק חלוקתי על פי ממדים פרימורדיאליים. במקום כל אלה יש דיון על החברה כממשות של החיים היום יומיים של בני אדם, בה קיימים יחסים של ניצול אמיתי, ולא שיעבוד תרבותי. חברה שמכוננת כל יום מחדש על ידי היחסים בין קבוצות חברתיות, ולא כתוצאה של נרטיבים או זהויות.
עיקר טענתו של קמינר היא שאנו חייבים להתקדם מאותן תפיסות שצמחו בישראל בשני העשורים האחרונים והדגישו את המרד במה שהוא מכנה “הנראטיבים הגדולים” של המאה הקודמת. לדעתו, המשבר האקולוגי הגלובלי הוא תוצאה ישירה של הגלובליזציה, ומאיים על אנושות כולה. יש צורך, אם כן, לפתח כלים פוליטיים ואידאולוגים אשר יאפשרו להציל מה שניתן להציל. זה הזמן לשים מאחור את הדיון על פוסט מודרניזם, פוסט קולוניאליזם או כל “פוסט” אחר ולקבוע תנאים למאבק באסון המתחולל, בטרם יכחיד את האנושות או חלק משמעותי ממנה. מה שמשתמע באופן ברור מטיעון זה הוא שיש צורך לחזור לנרטיב הגדול, לאידאולוגיה המכלילה.
