לפני כמעט שני עשורים פרסם סוציולוג המדיה ג'ון ב. ת'ומפסון ספר אשר דן בשערורייה הפוליטית בעידן של התקשורת ההמונית והירידה במשקל האידאולוגיה. המחבר ניתח מה קורה כאשר המפגלות המסורתיות והפוליטיקה המפלגתית נשחקות. והתקשורת הופכת להיות המתווכת בין המציאות המורכבת לבין הפרט. השערורייה, טעו ת'ומספון, נועדה להראות לפרט מיהו הפוליטיקאי שראוי ל"אמון", בלי כל קשר לאידאולוגיה אותה הוא מייצג. הבסיס הרעיוני של הפוליטיקה הופך למשני, במקרה הטוב, או שנעלם בכלל.
אלא שאת כיוון הסיבתיות בתיאור הזה אפשר, וצריך, להפוך על פניו. בעידן של התקשרות המקוונת והמדיה החברתית, השערורייה הופכת להיות סוג של פסטיבל, בו סוגיית ה"אמון" הופך להיות עניין מרכזי, וזאת תוך כדי ניסיון להעלים את הפוליטיקה הרעיונית. במקום עמדות פוליטיות, מעמידים במרכז הדיון הציבורי את הפוליטיקה של ה"אמון", מי שקרן, מי מדבר אמת. מה שמבחין בין פוליטיקאים אמינים ולא אמינים הוא באיזה מידה הם נתפסים כעוברים עבירה נגד ה"מוסר" או מוסכמות החברה.
בישראל, עד לפני לא הרבה שנים, הפוליטיקה המפלגתית עדיין הייתה בעלת משמעות, כאשר הקו המפריד בין פוליטיקאים היה היחס לכיבוש, או כפי שהוא פעם כונה "היחס להחזקת השטחים". זה לא המצב היום. הכיבוש הפך להיות "נורמלי", "שגרתי". מה שמבחין בין פוליטיקאים בישראל, כמו במקומות אחרים, היא מידת "הגינותם" או "אמינותם".
