60-55-5
כותרת הסיכום של מערכת הבחירות שזה עתה הסתיימה היא ברורה ולכאורה, גם פשוטה: בנימין נתניהו שוב ניצח, ועומד להקים ממשלה המבוססת על 65 מנדטים. מי שיש לו עדיין כוחות להסתכל על על הנתונים היבשים יכול לטעון כי מחנה, או גוש,הימין ממשיך להצטמק והגיע לשיעור תמיכה של 54.4% לעומת 56.4% לפני ארבע שנים. יתר על כן, אם שיעור ההצבעה בין האזרחים הערבים היה דומה לזה של 2015 שיעור התמיכה בימין היה מתחת ל-52%.
במונחי מנדטים אפשר להגיד שלמעלה מ-100 אלף קולות שהלכו למשה כחלון ב-2015 נחתו ברשימת כחול לבן ב-2019. במילים אחרות, גם במערכת הבחירות שזה עתה הסתיימה המשיכו שולי הימין לזלוג אל עבר המרכז של המפה הפוליטית. אי אפשר שלא להדגיש את החשיבות של הנתון האחרון. המעבר של קולות מהימין אל מה שמכונה “מרכז” היא, ככל שניתן לשפוט, היא תופעה איטית אך מתמשכת. תופעה זו מוסברת, ככל הנראה, על ידי המעבר של צעירים מהפריפריה על מרכזים עירוניים, השפעת ההתרחבות של ההשכלה הגבוהה אל הפריפריה והשתלבות של תושבי הפריפריה, במיוחד צעירים, במעמד העובדים החדש בישראל.
יתר על כן, בתוך המנדטים אשר מיוחסים למה שמכונה “גוש הימין” כלולים 5 מנדטים של ישראל ביתנו. אלא מנדטים אשר תלויים בדמוגרפיה של אזרחים שהיגרו לישראל מברה”מ לשעבר במהלך שנות התשעים. ככל שהזמן חולף הם הולכים ומתמעטים, וספק רב אם ליברמן יוכל להסתמך עליהם כדי לעבור את אחוז החסימה החל מהבחירות הבאות.
