על פי הפרסומים בעיתונות, במוצאי שבת אמורה להתחיל המחאה הציבורית "להגנת הדמוקרטיה" בישראל. הסיבה ה"טבעית" לכך הן הכוונה להעניק חסינות לראש הממשלה ושותפיו הפוליטיים מפני אישומים פליליים, והכוונה לרוקן מתוכן את בית המשפט העליון בתפקידו כבית דין גבוה לצדק. על פניה, זו התפתחות חיובית, כאשר יוצאים לרחוב כדי להגן על המוסדות של הדמוקרטיה הישראלית.
יש להניח שרוב השמאל הישראלי לא חושב "להחרים" מחאה זו, למרות השתתפותה של סיעת כחול לבן, אשר לחלק גדול מנציגיה היסטוריה של שיתוף פעולה, פעיל או סביל, עם מעשיו האנטי דמוקרטיים והגזעניים של השלטון. אלא שגם אם מחליטים ליטול חלק במחאה, אסור לשכוח שהפגיעה בדמוקרטיה ובזכויות אדם לא החלה החודש, ושבית המשפט העליון שיתף פעולה, יותר מפעם אחת, עם הכיבוש ומעשיו.
ההשתתפות במחאה היא כן הכרחית, אבל המינימום שעל ארגוני שמאל לעשות הוא לכלול בתביעות שלהם את ביטול חוק הלאום והחלפתו בחוק יסוד שוויון אזרחי, ולעמוד על כך בכל רגע ובכל הזדמנות. אין משטר דמוקרטי שיכול לסבול חוקים מהסוג של חוק הלאום, כפי שאין משטר דמוקרטי אשר מקיים משטר אפרטהייד בשטחים כבושים במהלך 52 שנה. בשטחי הכיבוש זכויות אדם וזכויות הפרט נרמסים יום יום בשם ה"ביטחון". גזל קרקעות, הרס בתים, פשיטות ליליות לשם הפחדה, מעצר קטינים וילדים, כל אלה הפכו להיות לנורמליות של הכיבוש.
