מערכת הבחירות הקרובה בישראל תהיה הרביעית במספר מאז הקיץ המופלא של 2011 כאשר מאות אלפים יצאו לרחוב כדי לדרוש “צדק חברתי”. לכאורה, המחאה החברתית הייתה, בחשבון סופי מעין “לא אירוע” אשר לא השאיר את חותמו על הפוליטיקה הישראלית. אולם, בפועל, הופעת רשימת כחול לבן, המשך ישיר ל”יש עתיד” של יאיר לפיד, היא התוצאה המוחשית ביותר של אותה תנועה חברתית.
המחאה החברתית הישראלית דיברה בשם “המעמד הבינוני” והניפה את הדגל של הצדק החברתי, האי שוויון והפגיעה של המדיניות הממשלתית ברווחת האזרחים. במובן הזה היא סמלה את האפשרות והיתכנות של פוליטיקה המבוסס על פעילות שטח ושימוש בכלים של תנועות חברתיות. מצד שני, המחאה נעלמה מהר מאד, בשל חוסר יכולת להצמיח תכנית ברורה ולהתמודד עם שאלות המהותיות של הכיבוש ותוצאותיו ושוויון אזרחי בישראל.
למעשה הזיהוי העצמי של אותה קבוצה כ”מעמד בינוני” הייתה תופעה יחסית חדשה בישראל. מסות המפגינים לא הזדהו כ”מזרחיים” או “אשכנזים”, לא ראו את עצמם כ”חילונים” או “דתיים”. הזיהוי העצמי הזה אתגר, בפועל, את ההגדרות המקובלות של האי שוויון בישראל בהן שולטים השסעים בין מזרחיים לאשכנזים, ערבים ויהודים וחילונים ודתיים בישראל. לכינונה של אותה זהות קולקטיבית היו השלכות פוליטיות משמעותיות מאד. אכן, מי שמנסה לבחון את ההתפתחויות הפוליטית בישראל בימים אלה חייב לשוב ולהתבונן בגלגולו של המעמד “הבינוני” מאז אותה שנה, ובראשם התופעות הקשורות לשחיקתו לאורך זמן.
