איימן עודה פתח את הדלת
איימן עודה, מנהיג חד”ש, עשה מעשה אמיץ בסוף השבוע שעבר. הכרזתו בדבר הנכונות שלו לשבת בקואליציה יחד עם “מפלגות מרכז שמאל” לא היה מהלך טקטי, או ספין בחירות. הוא מסמן תחילתו של מפנה בחשיבה של חלק מהמנהיגות הפוליטית של אזרחי ישראל הפלשתינים, אשר עשויה להוביל לתמורה מבנית באופן בה השמאל הישראלי מתנהל ומתנהג.
כדי לבחון את המשמעות האסטרטגית של מה שעודה אמר ועשה צריך לחזור לאפריל השנה, כאשר חלק ממנהיגות מרצ הסיקה את המסקנה היחידה שבאה בחשבון לאחר ההצבעה בקלפי באותו חודש: העתיד שייך להתארגנות פוליטית יהודית ערבית. ככל הנראה, גם איימן עודה הגיע לאותה מסקנה, והחל גם הוא לפעול בכיוון זה. אם להיות אופטימיים, אפשר לקוות שאותם חלקים במרצ ובחד”ש אשר רואים את העתיד בצורה דומה יגיעו למסקנה שניתן וצריך לפעול כדי לממש את החזון הזה, ולא בעתיד הרחוק. מיזוג בין אותן דמויות פוליטיות לכדי מפלגה אחת היא אכן מסקנה מתבקשת מהאירועים האחרונים בפוליטיקה הישראלית.
עודה כידוע הטיל מה שכונה “פצצה פוליטית” במהלך ראיון עם נחום ברנע בידיעות אחרונות. יש להניח שהצהרתו לא באה כתגובה ספונטנית לשאלת המראיין. זאת הייתה תשובה מתוכננת, אולי לשאלה מוזמנת, אשר נועדה להשיג אפקט מיריבי, בין יהודים וערבים כאחד. הוא פירט את התנאים בהם שותפות בממשלה היא אפשרית, בסדרה של תביעות הגיוניות במכל מדינה דמוקרטית. מחאת הציבור הערבי בבחירות של אפריל 2019, כאשר יותר ממחציתם נעדרו מהקלפיות, היה, קרוב לוואדי, אחד הגורמים המרכזיים ששכנעו את עודה שהגיע הזמן לשנות כיוון ביחסים שבין יהודים וערבים במדינת ישראל.
