אולי זה סוג של פרנויה, אבל משהו מרגיש “חשוד” כאשר בודקים את כל הסקרים אשר מתפרסמים לאחרונה, במיוחד אלה אשר ראו אור מאז נפתח מחדש הפער המדווח בין רשימת כחול לבן לבין הליכוד. מה שמעורר את החשד הוא הדיווח על מספר המנדטים של חד”ש – תע”ל ובל”ד- רעם. ברוב הסקרים הדיווח מדבר על 12 מנדטים, לכל היותר, ואחרים מדברים על 11.

השבוע ניתנה מעין הצדקה לאומדן מנדטים של רוב הסוקרים, כאשר עיתון ההארץ ואתר וואלה פרסמו את ממצאיו של סקר שערך מכון יאפא, מהם עולה שמחצית אזרחיה הערבים של ישראל לא מתכוונים להגיע לקלפי. הדבר מאמת, לכאורה את מה שהסוקרים מפרסמים.

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה האזרחים הערבים מהווים כ-16% מבין בעלי זכות הבחירה, שיעור המתורגם ל-19 מנדטים פוטנציאליים. אלא ששיעורי ההצבעה של האזרחים הערבים הם בדרך כלל נמוכים, מה שמגביל את מספר המנדטים  שהם שולחים לכנסת. בבחירות של 2015 שיעור ההצבעה שלהם עמד על כ-63%, עלייה של כ-3 נקודות אחוז לעומת 2013, בעוד ששיעור ההצבעה הכללי עמד על כ-73%.

למעשה, מה שהגביל את מספר חברי הכנסת של המפלגות חד”ש, בל”ד, רע”ם ותע”ל היה הגידול בשיעור ההשתתפות באוכלוסייה כולה. שיעור המשתתפים בבחירות עלה ברציפות מאז 2006, אך חלקם של המצביעים הערבים בסך המצביעים עלה רק בצורה אטית, אם בכלל. במילים אחרות מה שקובע את מספר המנדטים שנקבעים על ידי האזרחים הערבים הוא לא רק שיעור ההשתתפות שלהם, אלא שיעור השתתפות הכללית.

 הסוגיה הזו היא, לכאורה, פשוטה ומובנת מאליה, אלא שבדיון הציבורי וברבים מהסקרים, היא נעלמת לה. כך, למשל, כדי שתחזית ה-11 מנדטים לשתי הרשימות ה”ערביות” תתגשם שלשה תנאים צריכים להתקיים.

• שיעור ההצבעה הכללי יהיה מספיק גבוה, למשל אם הוא יגיע שוב ל-73% כמו ב-2015.
• שיעור ההצבעה באוכלוסייה הערבית יגיע לכ-50% כפי שצופה התחזית של מכון יאפא.
• רשימות מרצ וכחול לבן יקבלו, כל אחת, כ-10% מקולות אותם אזרחים, גם כן על פי תחזית מכון יאפא.

צריכים לציין כי במקרה זה מרצ ורשימת כחול לבן יקבלו מנדט כל אחת. כמובן שאם אחת או יותר משלשת התחזיות האלה אינן מתממשות התוצאה הסופית תהיה שונה.  כך, למשל, אם שיעור ההצבעה של הבוחרים הערבים יגיע ל-55%, ושתי ההנחות האחרות יתממשו, הרי שמספר הקולות ל”רשימות הערביות” יגיע ל-כ-12 מנדטים ומרצ וכחול שוב יזכו למנדט אחד כל אחת. במקרה של שיעור הצבעה של 60% מספר המנדטים מגיע ל-13, ומרצ כחול לבן יתחלקו בשלשה מנדטים.

אם בנוסף לשינוי בשיעור ההשתתפות של הערבים מניחים ששיעור ההצבעה הכללי ישוב וירד לרמה של 65%  אזי משקל הקול הערבי יעלה בהתאם. במקרה זה שיעור הצבעה של 50% באוכלוסיה הערבית יביא את שתי הרשימות הערביות ל-12 מנדטים, שיעור של 55% יכניס 13 מנדטים של חד”ש – תע”ל ובל”ד – רע”מ. לבסוף  שתי הרשימות יכניסו ביחד 14 מנדטים, ומרצ וכחול לבן יתחלקו בארבעה מנדטים נוספים,  במקרה של 60% הצבעה.

מספרים אלה הם לא יותר מחישובים אריתמטיים וכאלה צריכים להתייחס אליהם. מה שיקבע, בסופו של דבר, זו המציאות החברתית, הכלכלית והפוליטית של החברה הפלשתינית – ישראלית. ניתוח כזה דורש, כמובן, הרבה יותר מכמה פסקאות בבלוג אחד, אך אפשר לתאר כמה תהליכים מרכזיים, אפילו בראשי פרקים.

הסוגיה העיקרית אליה חייבים להתייחס הם הבקיעים בחומה הפרדה הגזעית שהשלטון בישראל הקים מזה שנים רבות, והימין הישראלי מנסה לחזק. בקיעים אלה אפשרו לאוכלוסייה הפלשתינית – ישראלית להיכנס למערכת הבריאות, או לכדורגל הישראלי, תוך ניצול של הזדמנויות שנוצרו עקב נסיבות מיוחדות לכל ענף או מקום. תהליך זה של השתלבות ויצירת מוקדים דו לאומיים מסמל את המגמות של שילוב הנפתחות, בעיקר בשוק העבודה. לעת עתה השלטון ורוב הממסד הפוליטי מצליחים למנוע מתהליך דומה להתרחש בתחום הפוליטי, ומכאן תהליכי ההדרה של שתי הרשימות ה”ערביות”.

כמובן שגם בחברה הפלשתינית ישראלית קיימות מגמות של בידול והשתלבות, והן מושפעות ומשפיעות על המגע ההדדי בין יהודים לערבים. מגמות הבידול פרחו ושגשגו בעשור הראשון של המאה, אך לא הצליחו למנוע את החלום שהתעורר לקראת הבחירות הקודמות של שילוב מתוך עוצמה פוליטית. הרשימה המשותפת הייתה הזדמנות לקעקע את החומה של ההפרדה גזעית שנדחתה על ידי הפוליטיקה הישראלית, כמעט מקיר לקיר, פרט למרצ. חוק הלאום הוא ניסיון להפוך מצב זה לקבוע.

מה שעומד, אם כן, מאחורי התרגיל החשבונאי של מספר המנדטים האפשריים לרשימות הערביות הוא לא רק בעל משמעות פוליטית. מדובר, למעשה, בניסיון למנוע את סגירת הגבול החברתי בין יהודים וערבים, והאפשרות להמשיך לקעקע את היסודות של חומרת ההפרדה בין ערבים ויהודים ישראלים.